מעיל צדקה קלח

דאביי לא הקשה אלא מדחזקי' שכן כתבו הסוגי' שמחזקי' מקשי לאמוראי בתראי וע"כ לדידיה בטעמא תלי' ומשני רבא דאיהו אליבא דר"מ מתוקמי לה והלכך סגי במאי דהוי טעמא דכל הני שוה כגון שבאין למתק אבל איהו מוקי' לי' למתני' בשלשה שמות ומין אחד או שם א' ושלשה מינים ול"ק מידי דודאי כל שהן מין א' אין חילוקי שמותם אלא שם לוואי והכרה של איזה מקום הוא דוודאי כרפס ירושלי' ויריחו מין ומינו הוי אלא שחזקי' מוקי לי' למתני' אפי' אליב' דר"מ בג' מיני' ושמות מוחלקי' לזה צריך. עכ"פ שיהי' טעם שוה לאסור הקדירה כמה שכתוב תוס' שם בע"כ ואולי גם לזה כיון הפ"ח: ומ"ש עוד הפ"ח להקשות על מאי דסת' הרמב"ם בהל' שבת שכל מיני תבלין לפי שפעולתן א' ולא ה"ל למסתי' שהרי מוקי לי' בש"ס שצ"ל טעמם שוה או שמם א' ונ"ל שפירש השיטה אליבי' היתה דתבלין דחשיב בשבת אינו אלא מאותן המתבשלי' ביצה מגולגלת לאחר שהסירו מן האש כדרך הביצים המתתבלי' בכך ולא במינים אחרים כשום וכיוצא בו וכן אין נכלל במאי דקתני בזאת המשנה תבלין אלא אלו הנתנין לטעם ולמתק אבל לא הניתנין לריח טוב שמיני בשמים קתני במשנה שאחרי' מיני בשמים כל שהוא וכל אלו הניתנין אל הביצה כולן באין למתק וזהו דיוקו של הרמב"ם בפי' המשנה שם לפי שפעולתו אחת ובהכי מתוקמי היטיב לשון הש"ס בשבת בהמתרץ שם ה"נ חזו למתק ולישנא קלילא הוא דה"ל ה"נ בדחזי למתק אלא משום דכל אלו ודאי לא מתוקמי כ"א באלו המינים בלי ספק ולהכי לא איצטריך לי' להרמב"ם כיון דאיהו נמי בתר הכי פיר' מיני בשמים לשיעור אחר ובזה נמי מתורץ קושי' התי"ט באותו משנה שם: ואשר דקדק הראב"ד בזה מ"ש דחשיב הרמב"ם חמירא דשערי וחמירא דחיטי בגדר שם א' וכרפס דגינ' ונהרו' לשני שמות נ"ל דשם של חמירא הוא האמיתי ע"ש פעול' השאור ואין מדקדקים בו אעפ"י שטעמו חלוק קצת לאפוקי כרפס כיון שמינהם אחד ע"כ מאי שהם מחולקי' בשמותים מפני שפעול' משתנו זה מזה דאל"כ לא היה מתחלקים בשמותים ולמה אין מחלקים ג"כ עוד יותר לפרט' פרטי' וסוגי' קטנים לקרוא כל כרפס ע"ש מקומו של הרי ושל עמקי' א"ו כדאמרן שפעולתיה' משתנה קצת ובזה התאר הוא מאי דחשיב רש"י פלפל ארוך ושחור ולבן ולא כן חמירא כו' דחשיבי' רבא בשם אחד: ואשר עוד בקשה נפשו לדעת מה זו דסיים הרמב"ם בדין ההו' דתבלין אם היה טעם שניהם חיטי' כו' ופי' הרב בל"מ דס"ל להרמב"ם דאין דין מחמץ אלא במינו ולפיכך צריך לדקדק שיהי' בו טעם חטי' כדי לאסור את עיסת החיטי' משום מחמץ ולדעתי אין בזה הכרח לפרש כן דעת הרמב"ם אלא כוונתו בזה כלומר דמשערין בעיס' חיטי' כאלו הי' טעם שניהם חטי' או בעיס' שעורי' אלו הי' שניהם טעם שעורים מפני שבשעור של מינו קרוב הדבר להחמיץ בו או מפני שזה השיעור ידוע ומפרסים ויכולים בקל לשער בו כל אדם אמנם בגו' הדין אם צריך להיות דבר המחמ' או המתאבל ממינו או לא לא שמתי עיוני כעת על אורך דברי הרב פ"ח: סה בדק לן אמ"ו בכתבו וז"ל להוציא חלק א"א אמרתי לכתוב דבר קטן וקל על מ"מ רי"ו נתיב ך"ד ח"ב וז"ל כתב הגט ע"י העבד כמ"ש בכתיב' קעקע שלא יוכל להזדייף ונותן לה העבד ובככוש כמ"ש בנתינ' הגט עכ"ל ואני משתומם כי מה שמוזכיר בפרק ב' דגיטין ובפרק הזורק שיהה העבד כפו' היינו אם הגט ביד העבד והי' מתגרשת בקבלת, העבד בתורת חצר אבל כשהגט כתוב על ידו ממש בקעקע ונותן לה העבד אז העבד עצמו כמו הקלף של הגט והי' מתגרשת בקבלת שמקבלת הי' את העבד לזה פשיט בש"ס ומשמעו' כל הפוסקים ע"כ: קבלנו מכתבו ואשר בדק לן ואנחנו לא נדע כוונת אמ"ו בקושי' זאת החסרי ספרי הרבי' אנחנו ובוודאי לתרץ את הקושי' היתה כוונתו ואמרתי אף כי הניחו אבות העולם הקושי' הלזו בקושי' על הרי"ו עכ"ז נשים עיון קל בו כדי למצוא מבוקשו של אמ"ו ומצאנו מקום להקל קצת מעל הרי"ו כי אולי ס"ל דבעינן דווקא כפות ולאו משום דה"ל חצר מהלכ' דוודאי כל שהי' זכתה בקנין העבד באיזהו מן הקנייני' שהעבד נקנה בהם והגט כתוב עליו ממש אין בו משום חצר מהלכת דלא בתורת חצר זכת' בו דלהוי בעי שאינו מהלך אבל עדיין בעי שלא יהיה משומר חוץ מדעתה דבהכי אפי' אם זכתה בגט עצמו כל שאינו משומר לדעתה אינו