מעיל צדקה קלג

דמפרש בהאי בעי דעל ד"י מסתפק' להו מנ"ל ותו הא נרא' ממאי דפשיט שם מקנוי וסתירה דארוסה ושומרת יבם כו' שהמ' מעובר' על ד"מ שסתירה מדת משה הו' דיחוד א"א דאורייתא כדמסיק בע"ז דף ל"ו ע"ב ואף כי הרמב"ם בספר הכללי' כתב שאינו אלא דרבנן מ"מ לענין זה אנו חשבינן לי' מדת משה כדפריך בכתובות פריעת הראש דאוריית' הוא אף שגם זה לפי כלליו אינו כ"א דרבנן צ"ל כיון שיש לו מקצת רמז מן התורה בדת משה חשבינן לי' ומכ"ש ביחוד המפורש כמה פעמי' בש"ס שהוא דאוריית' ממש וכן משמע בשב' בסוגיא אם מותר לישן עם נידה הוא בבגדו והיא בבגדה ע"ש ברש"י ואם כן יש לתמוה מה ראה על ככה לפרש האיבעי' דווק' בעוברת על דת יהודית וע"כ נראה דל"ד קאמר רש"י דת יהודי אלא אפי' בדת משה כל שהו' דדת יהודי' והו' שהמעשה הו' משום צניע' דלא לית' לידי איסורי שהרי מזה הגדר הו' איסור יחוד ופריע' הראש שהם משום קלו' ראש המרגילי' לערו' ומזה כל הני דחשיב רש"י ואזיל עו' בשוק וכו' והא דפריש דווקא דת יהוד' אע"ג דגם ביחו' שהו' איסור דדת משה ס"ד דבעי התראה כמ"ש י"ל משום דלשון האיבעי משמע דקאי על מתני' דכתוב' כמ"ש רש"י ושם לא חשיב בדת משה יחוד לכך פי' עוברות על דת יהודית דווק' משום דעלי' דמתנית' קא בעי לי' ושם לתני' כ"א דדת יהודי' מהאי גווני ועדיין קשה מנ"ל לרש"י לפרש כן והנרא' משום דק"ל לשון עוברו' מזיד הוא דווקא ולמה לה התראה שהרי כל הנך דדת משה דחשיב במתני' דכתובות הטעם מפני שהכשילתו בדבר איסור ובנדרים משום דבנים מתים וכל שהיא מזידה למה לה תו התראה אבל בד"י שאין הדבר בעצמו נאסר אלא משום פריצות' ומעילתה בבעלה שמקפידי בכך כדאיתא בסוף גיטין וכן במקנא לאשתו יש דורשי' לגנאי כדאי' בריש סוטה והיא אומרת באם אשמור נפשי מבוא לידי ניאוף אין בכך כלום ואפי' אחת מן הנביא' חשבה כן באמרה אלך ואסתתר כו' וכל שאין בו פריצות לא תצא ולכך כולהו אמוראי לא פשטי מהא דתני' בברייתא שם ולא להשקותה אמרי אלא לפסלה מכתובתה משום דחשבי התם טעמי דהתראה דלי' לה אימתי דבעלה ואין בו פריצות כ"כ כדמשני התם ומיהו ממאי דמסקי בכולא דבעי התראה היינו נמי מהאי דוגמ' אמרי דבלי התראה סברי דאין בעלה מקפיד אף שהדבר מכוער מ"מ כיון שאין בגופו איסור לא קפדי ולכך הספקי לי' להש"ס בכל הני אם תצא שלא בהתראה אפי' אם עברה במזיד באותן הדברים אבל בכל הנך דדת משה דמשום שהכשילתו הו' הא וודאי א"צ התראה אחר העברת מזי' ולשון עוברו' הכי משמע ואלו נאמר דהאי בעי' דש"ס על התרא' דהבחנה בין מזיד לשוגג הו' הא וודאי שאין לחלק בין ד"מ לד"י שהרי לא מצינו עונש אלא א"כ הזהיר ומהי תיתי נפסיד כתובתה מספק כל שאפשר שאינ' יודע' שיש איסור בדבר ומנ"ל לרש"י לחלק בכך ותו י"ל אלו היתה האיבעי' בכך לא הוי מסתפקי להו לבעלי הש"ס כלל דוודאי צריכי התראה שהרי וודאי בהש"ס נסתפקו אם להפסיד כתובתה בכך ופשיט' כל שהי' אומרת בברי שלא ידעה שיש איסור בדבר והבעל מסתפק וטוען שמא ברי עדיף אפילו להוציא: גם לישנא דהש"ס הכי משמע דאמר צריכה התראה להפסיד כתובתה א"ו כמ"ש וגם מכל הסוגי' שם הכי נראה דבהכי מיירי וכיון שכן כל האי דכתב רש"י דמספק' להו להש"ס אי בעי התראה ופירש"י בד"י ולא בד"מ היינו בהתראה הזאת אבל התרא' הבחנה שבין שוגג למזיד פשיטא שהי' צריכ' וה"נ בהאי דמצי להוציאה ומצווה קעביד דפסקי היינו נמי בדבר הברור דידעי שיש איסור בדבר ועברה אבל בדבר שלא היתה להודיעה מעיקרא פשיטא דאין בידו להוציא בע"כ דאומר מותר הוא ואפי' שוגג לא מקרי לדעת רש"י בריש פרק כלל גדול ואף כי גוף איסורה דנידה אינה יכולה לתרץ בכך דאין לך מנשי ישראל. שאינה יודעת מאיסור נידה כל שנתגדלה בישראל מ"מ בכזו שהיתה מעובר' וכריסה בין שיני' אפשר להאמינה בכך וכבר שמענו גם אנחנו נשי' חושבו' כן להיות שאין הדבר מצוי ומצוו' להודיע לבנות ישראל מזה וא"כ אפשר שכני' דברי' שהיתה מוטעת בכך ואומר מותר הוא במקו' מצווה ומכ"ש במקו' מגו שהיתה יכולה להכחישו ולכן לי' דין צריך בשש שאין בידו להוציא בע"כ ואחרי שהי' מקבלת תשוב' על נפשה כדין שוגג מפני שאין זה אונס גמור עי' בתוס' שבת) הרי הי' כאחת מבנות ישראל הכשירי' ותעלה בעלייתו של בעל ודי בזה ולעניין הפסד כתובה פשיט' דלא ולא מסתפקי כלל אחרי שאין הפסד זה אלא משום קנס ואינה משלמ' ע"פ עצמה ולהכי לא מוקי לי' בפרק המדיר דידע בעל' ע"י הודאת האשה עצמה משום דבהכי פשיטא שאינה מפסדת כתובתה דו"ק: סב שאלת ממני בני נחמדי שאלת חכם על אודות אשה אחת שמצאה כתם תוך ג' ימים הראשונים של ליבונה על בגד מנומר גווני לבנים ושאר צבעים ולא היה כשיעור כתם על נימור הלבן אחד אלא שהיה מחובר ועבר הכתם ע"ג חלק