מעיל צדקה קכח

אשתו אחרי שאין נראה מטענתו שתבע את זה כ"א לאכול פירותיהם בחיי': והוא הדין שכתב רמ"א בסי' י"ז. בח"מ שאין לדיין לפסוק יותר מה שתבע הו' ואם פסק הוי כטוע' בדבר משנה וחוזר וכבר עמדו האחרוני' על פסק זה בסמ"ע וב"ח והש"ך תפס עיקר דכל שברור שהתובע טועה בדין לתבוע דבר מועט רשאי הדיין לפסוק לו מרובה וכגון זה פתח פיך לאלם וכשהו' מוותר לו המותר הא וודאי אין אחר המחילה כלום אלא אם תבעו בדבר מועט ומסתפק לדיין בזה אם מחמת טעות אינו תובע מותר או מחמת מחילה והיינו ממש עובדא דש"ס ברבינא דאקפי' לרוני' והא וודאי תבע לרוני' בסתם לפני רבא מדלא הזכיר הש"ס וודאי שלא הזכיר בתביעתו כ"א אגר נטר והי' לו לחשוב שטעה ואינו יודע שהלכה כרב. הונא ואי הוי ידע הוי תבעו יותר א"ו כל שמסתפק הדבר אסור לפסוק יותר עכ' ל והנה מלבד הדוחק שבזה הפירש דנימא דרבא חשב לרבינא בטועה בדבר הלכה דס"ל כר"ה כמ"ש התוס' עוד ישאר להקשות מנ"ל למו"רם דעובדא הכי הוי דלמא ידע רבא כל מאי דתבע. מתחילה עד סוף ומ"ה קאמר לי' אי צייתי' כו' דמשום דדינא הכי הוי די"ל ע"כ לא מחל לו מותר תביעתו אלא משום דעביד איניש דזבין דינא אבל כל שיטריח עליו בדינא ודיינ' אף שכבר מחל לו בפירוש רשאי לחזור ולכאורה היותר נרא' דרבא לא כיון באמירתו כ"א לעצה טובה בעלמ' דיתפייס מני' דרבינא במאי דאפשר דע"פ הדין יפסוק לו כר"ה ואדרבה יותר הי' נראה להוכיח משם לאידך גיסא דרשאי הדיין לפסוק יותר מתביעתו מדאמר לו ואי לא צייתי כו' אלא דמשום עצה טובה אמר לו מתחיל' מיני' דעני הוי כדמוכח מסוגי' שאחר זאת: והנ"ל בזה בדע' מור"ם דהוכחתו מדאמר לו רבא לרוני' זיל פייסי כו' ולא קאמר זיל פייסי במאי דיתפייס ויהי' פירושו בכל מאי דאפשר להתפייס מיני' או בדמי אגר נטר או דמי קני' בזול דטב לי' ממה שיתן דמי כל מאי שגדר בר"ה א"ו האמת הוא דהתם לא הוי כ"א עצה טובה ואולי עדיין לא נחית כלל לדין עמו כ"א רוני' שאל בדרך עצה מרבא או קודם שירדו לטעון לפניך ואמר לו שיתן לו כל מאי שנתפייס מיניה עד שלא ירד עמו לדין בזה לא יוכל עדיין לחזור ממה שנתפייס דמיד שנתפייס במעט שוב לא יוכל לחזור בו אבל כל שימתין עד שירד לדון אפשר ששוב לא יתפייס ורשאי הוא לחזור בו דאין זה ראי' שנתרצה במועט דעביד איניש דזבין דיני' כאשר תבעו מתחילה אבל כל שעדיין לא ירד לדין יצטרך להתפייס במאי דכבר נתפייס והיינו באגר נטר ולזה לא אמר דיתפייס לשון עתיד שהרי אינו רשאי לחזור ממאי שכבר נתרצה ולכן אמר במאי דאיפייס שהוא לשון עבר (וזהו כוונת רש"י בד"ה במאי דאיפייס טוב לך להתפייס באגר נטר הואיל ונתרצה בכך שאין לו הבנה לכאורה) ועכ"פ נשמע מיניה דכל שמחל אדם בדרך זה שלא הי' לו מחילתו אלא שתבע מניה מועט ממיל' נראה שוויתר לו על מותר תביעתו אף בדלא פירש ואפשר דחשב להוציא ממנו מאי דאפשר בלי כפיי' ד ועל המותר ירד אח"כ עמו לדין ומעולם לא מחל לו המותר ואפ"ה אמרינן שהוא מחילה מכ"ש במי שירד לדין ותבע במועט דאמרינן וויתר במותרו ולא יוכל לומר שלא וויתר אלא דלא תבע כעת יותר וזה שהוציא הרמ"א מההי' דרבינא דציוה לו רבא שלא יתן לו יותר ממה שכבר נתרצה כדמוכח מלשון דאתפייס כמ"ש משום דמחילה זו הוה כמחילה מפורשת ומיהו דווקא באופן שאנו יודעים שידע לתבוע יותר ולא תבע כי ההיא דרבינא שמתחיל' תבע כל דמי גדרו וכדמוכח מהני לישנא דכתבתי שידע רבא מכל זה אבל כל שאנו מסתפקים אם מחל לו המותר או טעה בדין הא וודאי רשאי הב"ד לומר לו שע"פ הדין מגיע לו יותר ונראה לי דנאמן הוא לומר שטעה לתבע ממנו זה המועט והסברא נותנת שהאמת אתו דלא שכיח שאדם ימחול כ"כ ועוד דברי ושמא ברי עדיף והרי הוא טוען ברי והנכון שהב"ד יאמרו לו שאם מתחילה כיון למחול מותרו הרי גזל בידו ליקח יותר ודי בזה כי מהי' תיתי לומר שיחזור מכח אמירת הדיינים אם באמת גם מתחילה ידע שיש לתבוע יותר ומחל מסתמא עודנו יעמוד במחילה ומה בכך שהב"ד יאמרו דשייך לו יותר ואם מתחיל' באמת מ' ספק לא תבעו יותר הרי זה פתח פיך לאלם והוא בכלל לכל אבידת אחיך אף כי הלבוש הסביר פנים לדבר זה מ"מ הנ"ל ע"ד כתבנו ואפשר יש עליו חרם סתם כנ"ל בדין זה מכוון אל האמ' כפי' הסוגי'. והנה בנ"ד בלא"ה י"ל שלא רצה הבעל לתבוע דבר שלא הגיע לעולם להתעבר על ריב לא לו שאולי ימות הוא ולא רצה כ"א דבר שהגיע זמנו לאכול פירות. נ"מ מיד וגם טענתו אינו מורה היפוך ושמחל לו על הירושה ואדרבה המובן ממנו שיהי' כשאר נ"מ לאכול פירות ולא רצה לפרוש ירושה משום איבה ואין להאריך יותר