מעיל צדקה קכז

בדברי חז"ל לה ואחרי' לי"ח ואינהו דאפכי לי' להאי כוונ' כוונו ולכן לא מקפידי' במקצ' מדינ' לכתוב נוס' זה: והנה לכאורה פש להו מידי למזכי מצד אומדן דעת יעקב שהיתה כוונתו שירשו הם לאחר מות בתו ולא יירש ממנה בעלה ואף כי לא שמענו כן בשום בעל היורש ח"ז ליתן לי' אחר מות אשתו היינו משום דכל שהם בניו ממש לא נתן על לבו שירשו הם ואיכא רווח ביתא שירשו אח"כ ממנו לאפוקי באלו שהם בני' מבעלה הראשון י"ל כיון דבחדא מחתא מחתינהו אין להם זכי' בזה יותר מבניו ממש וכמ"ש מה שנוכל לומר בכוונתו בלשון אחרי' מבלעדי זה דיני אומדנ' רחבי' מיני ים שנאמר להוציא ממנו מה שכבר הוא מוחזק שהרי לפחות יזכה בנכסי בחיי ואף כי מוציאין נכס' ע"פ אומד' דמוכ' ואני כב' כתב' במקו' אחר בדינ' אומדנ' להתי' אשה בלי גט כל היכ' דמוכחי שפי' יעויין שם אבל באלו הרחוקים בעינן לפחות דמוכחי קצת ואינו דומה למי שהלך בנו למ"דהי ושמע אביו שמת וכ' כל נכסיו לאחר כו' שאין מתנתו קיימת בח"מ סי' רמ"ו ודומיו דין מברח' ומתנ' ש"מ בכל או זבין ולא איצטריכ' לי' זוזי כל אלו קרוב' ומוכח' נינהו וגם אלו לחכמים חלוקי' בדיניהם ומהם דבעינן בהו גילוי דעת ובלאו הכי ה"ל דברים שבלב ומהן דלא בעינן כלום מפני שהם מוכחו' כ"כ אבל באלו לית דין אומדנ' מוכחי כ"כ אולי לא שם לבו כלל לאם תמותי בתו אחריו איך יהיה בנכסי': ועוד בענייני קנין לא אמרינן דמהני אומדנא וכל האומדנות לא אמרינן דמהני אלא במקומות שמבטלין מעשה וממילא חזרה הירושה או המתנה למקומ' אבל לא לקיים מעשה שאלו לא נאמר האומדנ' לא הי' לו קנין או ירושה באותן הנכסי' כמו בזה הנדון דצריך תנאי להקנותן נגד ירוש' בעל שהוא דאוריית' וזהו דעת הר"אש בתשובותיו כלל כ"ד סי' ה' וז"ל ומ"ש אם יש לילך בתר האומדנ' כמו במי ששמע שמת בנו אומדן דעתו אלו ידע שבנו קיים לא כתב לאחרי' הלכך כשבא בנו אנו מבטלי' המעשה שכתב נכסיו ונשארו בחזקתן ויירשם בנו אבל בנדון זה אף כי ידוע שכוונו להבריח לא עשו דבר שיש בו הברחה ובדברי' שבלב אין מעקרי' נחלה דאוריית' ואחריו החזיק מהרא"ש בסי' קכ"ד מתשובו' דלא אזלינן בתר אומדנא אף שנודע שאותו האומדנא אמיתות שהאומדנ' לא תועיל כ"א לבטל מעשה וממילא בנ"ד שלא נראה מלשון השטר שסילק את הבעל מן הירוש' כמו שהארכנו הא וודאי ממיל' נתקיים הירוש' אחרי מיתה לבעלה: ובזה נ"ל לתרץ קושי' חזקה שהקשה מהרי"ק בתשוב' סי' קך"ט על כל הני רברבת' דפסקו בדין גמל האוחר כו' דלא כרב אחא דאזיל בתר אומדנא ובכל שאר האומדנ' שבש"ס פסקי דהולכין בתרייהו ותירץ הוא דכל היכי שהמעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקי' באומדן דעת הנותן או מוכר אזלינן בתר האומדנ' אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיונים כי ההיא דרב אחא בהא וודאי פליגי רבנן עלי' והלכת' כוותיהו: ולכאורה הדע' נותן היפך סברתו (ע' בספר אמרי נועם בח"מ סי' נ"ג מה שפירש הוא בכוונת תירץ הרב) והנ"ל לפרש דעתו עם מ"ש בשם הרא"ש דבהאי דרב אחא אנו באים לחייבו עפ"י האומדנא ומעולם לא יועיל כ"א לבטל מעשה וממילא חוזר הדין לקדמותו לאפוקי בזה דין דגמל שכל החיוב בא ע"י האומדנא דו"ק: ואינהו דפסקי גם בזה כרב אחא משום דכ"כ הוא מוכח עד שבלי ספק נעשה המעשה בזה ונמצא מתחייב אבל בנ"ד אף אם יהי' האומדנא כאלו פירש כוונתו שלא יירש בעלה כל חלקה עכ"ז כל זמן שלא עשה שום אופן המועיל לזה שירשו י"ח ולא בעלה לא מהני פירושו ולא יהא אלא הנותן מתנה לבתו ע"מ שאין לבעלה רשות בה שהרי פירש כוונתו ודבריו דק"ל כ"ז שלא התנה בדבריו בגוף המתנה שתהי' לכך ולכך כגון שיאמר ע"מ שתלבשי בו זכה בעלה כמפור' בנדרי' שהרי יד אשה כיד בעלה דמי וכבר זכה בעלה וה"נ שהרי עכ"פ כיון שתזכה הי' בעלה בחיי ואיך נוציא ממנו אח"כ באומדן המסתפק וגם שאינה דומה לנותן לאשה נשואה נכסיו ואחרים לפלוני דאמרי' לא קנה בעלה ש"ה שלא זכתה הי' בגוף הנכסים מעולם לאפוקי בדהכי ובלי ספק שכל שהי' בחיי' עם בעלה ויצטרכו למכור בגוף הנכסים כגון בדחקי להו שעתא ניחא ליה ליעקב שיחיו הם בהנכסים ממה שישתיירו לבניהם אחריהם משא"כ בכל אומר נכסי לך ואחריך לפלוני שהרי אינו רשאי למכור בנכסים אלו אפי' בדחקי לי' שעת' כדאיתא באומר תנו שקל לבני בשבת ואחריהם לפלוני אפי' בדלא ספקי לא יתנו להם ואפי' הם עצמם אינן רשאין לעשות כן בתחילה והמשיא עצה בכך רשע ערום הוא ולדעתי כל האריכ' בזה. אך למותר ולא כתבתי כי אם להוציא מדעת החולק עלי: ומעתה נחזור לנדון שלנו אם רשאין ב"ד לפסוק לשמעון שיזכה בכל הממון גם אחרי מות