מעיל צדקה קכה

הכי נראה לדעת התו' ואולי נמי זיעה נאסר אז והוה ידיע לרבינא זמנן וע"כ פשיט לי' דהאי מעשה לאחר גזירה הוי אבל ממה דהי' ריב"ל בימי רבי אין' ראיי' כלל: והנ"ל דרש"י בעי לתרוצי קושי' אחריתי שראיתיה ג"כ בספר התרומ' ממה דמצינ' בברכות פרק תפילת השחר דמתרץ רבא על מאי דהעיד רבי אבין שנכנס אחר רבי למרחץ אחר תפילת ערבית בע"ש ויצא ושנה לן פרקין ומשני רבא דלמא להזיע וקודם גזירה וכן מביאו הש"ס בביצ' להאי דמשני רבא הרי דהוי קודם גזירות זיעה ואיך פשיט לי' לרבינ' כאן שהי' לאחר גזירות זיעה כמו שפי' רש"י ולכן מתרץ זה כיון שהאי גזירה דאמר ריב"ל היה בימי רבי נוכל לומר דתרווייהו איתני ורבינ' דאמר והא האי מעשה לאחר גזירה הוי ממאי דקי' לי' בגווי' מימי' ששימ' את רבי ידע לי' דאחר גזירה הוי מעשה ולא בעי לאתויי ראי' ע"ז אלא לתרץ דיוכל להיות נמי מאי דתירץ רבא בברכות דו"ק: ועדיין חל עלינו לתרץ מדוע אינו מתרץ רבא ] בברכות נמי דהי' לאחר גזירה והוי במי טבריא וכדפשיט לי' לרבינא בשבת ונ"ל דאלו כן מאי אסהידותי' דרבי אבין לכך הי' מוכרח לתרץ דלמא להזיע כו' ול"ק מאי אסהדותי' דרבי אבין די"ל דאיהו טעי וחשיב שרחץ ממש שהרי הרחיצה נאסר מעולם וס"ד דאין בדלין ואיהו דחי לי' דלמא להזיע וכו' אבל בחמי טברי' מסתמא הוי ידיע' מילתא אם הוא מרחץ של חמי טברי' או חמי אור ולא הוי טעי בזה ר' אבין שהרי ראו אותו נכנס למרחץ ידוע ומסתמא לא הוי מעורבין אלא דלא נכנס עמו ממש שהרי אין נכנסים עם רבו למרחץ אלא הצריך לו וכמ"ש תוס' בפרק חבי': ואי ס"ד דזיעה דחמי טברי' נאסר אף אחר התרת. חמי טברי' ה"ל למימר לאחר גזירה הוי אלא דרב"א חשיב שנכנס להזיע ואסהיד מיני' דאין בדלין ואפשר דלא הוי כ"א רחיצת חמין דמי טבריא דשרי לכ"ע הרי שלך לפניך שאמרתי דברי' לחדודי' בעלמא אף כי יש מהן מקצתן אמיתי מ"מ אין מאלו דברי' דקדוקי' ופלפולי' ראיי' לא לאסור ולא להתיר: ואעתיק לך מ"ש הרב ר"י ווייל בתשובותיו סי' קס"ד וי"ל ועוד תמיהני דאסיק אדעתי' לפסוק הדין להתיר א"א לעלמא מדקדוק' כל דהו' כי וודאי כשאנו מפלפלי' ולומדי' חריפות כגון בזמן התוס' אז אנו רגילי' למשקל ולמיטרח בדקדוקי' ובחילוקי' דקי' כמיעל פילא בקופא דמחטא אבל לפסוק הדין או להתיר איסור אין לעשות כ"א בראיי' מבוררת מלובנו' ומחוורו' מתוך פשטי' דסוגי' דשמעתתא ולא מתוך הדקדוקי' עכ"ל וה"נ לא נעלם מאתנו דאין אלו ראיי' ובכמה דוכת' שני להו תוס' המ"ל הכי ודומי' רבי' והיותר הי' נ"ל לפרש האי סוגי' דשבת דלא כדפי' רש"י דהאי דאומר רבינא והא האי מעשה הי' לאחר גזירה לא כיון על גזירת הזיעה דכל זמן רבי לא גזרו על הזיעה כפשיט' תירץ רבא בברכו' והוי פשיטא לי' לרבינא דהאי מעשה הוי רחיצה ממש בחמין ולא זיע' מדרצה ר' יצחק ב"א להטמין לו פך של שמן ולקמן אמרינן רחץ בחמין ולא סך בשמן כו' משמע דהי' רגילי' לאחר רחיצת חמין לסוך שמן ולא אחרי הזיעה וגזירת רחיצת חמין וודאי הי' מימי קדם ועיין בספר התרומה דמשמעות תירוצו משמע כן ויש ט"ס שם: והעולה מדברינו להלכה לעניין שאלה הנשאלת קדמנא הוא דכל שכוונתו להזיע בין בחמי אור ובין בחמי טברי' נאסר וזיע' דאתא ממילא דרחיצת מים בבית המרחץ אפי' מקורה שרי כיון שהוא בנוי באויר ע"ג הארץ אבל לרחוץ בחמי טברי' תוך המערות מתחת הקרקע ומכוס' יש להחמיר כדעת הגאונים הרי"ף והרמב"ם כמ"ש: נג שאלה יעקב נתן לבתו רחל בעת כניסתה לחופת בעלה הראשון ראובן שח"ז כנהוג לה ולי"ח מבעלה זה ומת בעלה ראובן והניח אחריו מאשתו רחל בני' ואח"כ לקח שמעון את רחל אלמנת ראובן ובעת כניסת' לחופ' המינה אביה שח"ז הראשון שהיה לה וחילק אותו לחצאין לשני שטרות האחד על חלק רביעי זכר לה ולי"ח מבעלה ראובן והשני על חלק רביעי' זכר לה ולי"ח מבעלה זה השני ועתה מת אבי' יעקב וטוען שמעון בעל רחל ששייכי לו הפירו' מחלק הרביע זכר שנכתב לה ולי"ח מבעלה הראשון ובני' רוצי' לזכות מיד בחלקם הדין עם מי: תשובה טרם אני אענה בזה דעתי אומר לך הלא ידעת כמה נשמרו הראשוני' מלהשיב דבר בדיני ממונ' בלתי שמוע טענות שני הבעלי דיני'