מעיל צדקה קכג

הרי"ף דמי מערה ה"ט דנאסר דהבלו מרובה וחיישינן שמא יזיע הרי נמי דמוקי לי' בחמי טברי' מדהוצרכו לה"ט ואף כי התו' והר"אש בפרק חביות מוקי לי' דהרוחץ במי מערה בחמי אור אפשר משום דלא רצו לאוקמי בחמי טברי' ומשום זיעה דא"כ גם להשתטף מן הראוי לאסור בהן דכל דמסקי זיעה אפי' בשהייה בעלמ' יאסר דהרי לא הותרו אלא לטייל באמבטאו' של כרכי' שהם גדולים כדפירש רש"י ופי' בהדי' ג"כ דכל זיעה נאסר אפי' מ' שהיי' בעלמא נאסר וא"כ אין הדבר תלוי בחילוק רחיצה או שיטף אלא בשהיי' תלי' מלתא (ומיהו לקמן מקיימינן לחלק בכך לחד תירוצא להר"יף ואורחא דמלתא קתני הש"ס) ולכך אוקמי לי' בהכי אבל אינהו נמי מודים דזיעה מחמי טבריא נמי נאסר וכמו שמצינו דסברי להו לתוס' דפרק שמונה שרצים הכי והקבלה בידינו להשוות התו' בכל מאי דאפשר דלא פליגי לעניין הדין ה' יותר. עדיף אלא דאינהו מוקמי לי' למתני' בתרי או תלתא גוונא: וכן נראה בהדי' דס"ל לר"שי כדעת הר"יף שהרי מפרש מי מערה מי מקוה מקורה ואי בחמי אור מה לי מקורה ומה לי אינה מקור' וע"כ צ"ל כדעת הרי"ף דמשום זיעה נאסרה לכתחילה: והגם כי גדלה התמי' לפירושם זה מה שהקשה עליהם הרא"ש בפרק חביו' דלמה צריך הש"ס לאוקמי לפ"ז מתני' כר"ש אפי' ר"י נמי דבחמי טברי' לא פליגי עכ"ז נ"ל דפליגי בגוף הדין דזיעה דאתי' מחמתי' דה"ט נאסר וכמ"ש אי"ה. איברא דטפי מוכח דס"ל להרא"ש כדעת הר"ן דכל שמותר הרחצה בו מותר נמי להזיע מחמתי' שהרי ממה דלא קשיא לי' להרא"ש על הרי"ף דטעמ' משום זיע' מה בין רחיצה דנאסר לשיטוף דמותר וע"כ צ"ל דעלה בדעתו דזיע' דשיטוף לא נאסר כיון דגוף השיטוף לא נאסר לר"ש מהי' תית' לגזור על הזיע' שבו ולפ"ז גם קושית הרא"ש ל"ק דמוכיח הש"ס שפיר דאתי' מתני' כר"ש דלר"י דנאסר השיטוף מן הראוי לאסור הזיע' דמחמתו שאין חילוק בין רחיצה או שיטוף לר"י וכן בחמי טברי' וע"כ כר"ש אתי א"ו דק"ל להר"אש דא"א לומר האי תירוצא דס"ל כל שהרחיצה מותרת גם הזיע' דמחמתי' מותר א"כ זיע' דחמי טברי' למה נאסר לרחוץ במי מערה וע"כ צ"ל דס"ל דשיטוף מותר משום דסתם שיטוף אין לו זיעה כלל מפני שאין שוהין כ"כ בשיטוף ואורח' דמילתא קתני וא"כ שפיר מקשה דמצי לאוקמי נמי כר"י שהרי בחמי טברי' אפי' הרחיצ' מותר מכ"ש שיטוף ובקיצור לא הוי מצי להקשו' קושי' הר"ן דאפשר לומר זיעה נאסר אפי' במקום שאותו הרחיצה מותר אלא דלפ"ז למה משתטפין במי מערה וא"ל תירץ השני שאין לשיטוף זיעה כלל א"כ מצי לאוקמי מתני' גם כר"י דו"ק ומ"מ אין מזה הוכח' גמורה דס"ל הכי: ומ"מ נ"ל דאפשר לתרץ דעת הרי"ף ודעמו מקושי' הרא"ש והו' דס"ל הוכחת הש"ס מדשרינן שיטוף במי מערה ע"כ כר"ש ס"ל דשרי להשתט' וע"כ זיע' דמחמתי' מותר דכל שמותר הרחיצה כ"ש הזיעה ואפי' בחמי האור כן הו' כ"ש בחמי טברי' ומיהו זיעה דאתי' מ' רחיצת חמי טברי' יש לאסור אף דרחיצ' דידי' שרי והיינו משום דבאמת אסרו להם ג"כ חמי טברי' אלא דהתירו להם אח"כ שראו שאין הדבר עומד והיה די להם ברחיצת החמין ולא הזיעה אפי' דאתי מחמי טברי' לאפוקי בשיטוף מעול' לא היה נאסר לדעת ר"ש והא וודאי וכ"ש שלא נאסר זיעה דמחמתי' דו"ק: וקצת ראי' לזה שכתבתי נראה מדיוקי' דלשנא דריב"ל דאמר שם ראו שאין הדבר עומד והתירו להם חמי טברי' והזיעה במקומו עומד דלכאורה הו' למותר מאי דאמר והזיעה במקומו עומד א"ו דאתי לאשמעינן הא גופ' דזיעה אפי' דחמי טברי' במקומו עומד: וגדולה מזו מצינו בראב"י הובא דבריו באגודה ובהגה' המרדכי שטוב להמנע גם הרחיצ' בחמי טברי' כיון שלא היה ההיתר כ"א בהכרח שראו שאין הדבר עומד ואף כי קשה לכאורה ע"ז ממה שרחץ רבי כמ"ש שם רב יצחק ב"א פ"א נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ והא מעשה אחר גזירה הוי מ"מ נשמע מני' דזיעה לפחות במקומו עומד שהרי בקושי ובדוחק התירו מרחץ דחמי טברי' (ולקמן אי"ה אכתוב שדעת הראב"י היה בזה שעדיין לא היה הך גזירה דמרחץ חמי טברי' ואפשר גם גזירה דזיעה לא היה ופירש הש"ס דאמר רבינא והא האי מעשה לאחר גזירה הוי דלא כפי' רש"י: ואני מתמיה על מאי שהקשה הר"ן על הרי"ף בתשובה סי' י"א וז"ל כיון שהרחיצה בחמי טברי' מותר א"א שתהא הזיעה בה אסורה שהרי לא נאסרה