מעיל צדקה קכ

אדרבה מוכח מהש"ס דאין בזה משום ל"ת שהרי חזקיה קרי בטבריא בי"ד וט"ו וכן ר"א בהוצל וא"ל שהנהיגו כן כל בני עירם שהרי הרבינו ניסים והמפרשים דעמו ס"ל שלא היה כי אם ממידת חסידות ומסתמא לא נהגו בכך כולי עלמא ואחריהם פסק הרב רבינו משה בר מיימן בהדיא על כל המקומות שמסופקים בו קורין בארבע עשר ובחמשה עשר ואף כי אפשר לדעתו יהיה כל בני העיר קורין כן מכל מקום למאן דסבירי ליה דעשו כן רק ממדת חסידות הא וודאי אינהו לחוד קרי כן וכן משמעות לשון הש"ס חזקיה קרי ר"א קרי ומכל שכן לפי דעת מכ"ת בהוראה מפורסם אין להחמיר אפילו לאחר זמן ולמה קרי חזקיה בטבריה אחרי רבי שלא היה מסופק בטבריה ויש לי עמך תוכחת מגולה במ"ש שאין לשנות בהוראה מפורסמ' ויצא לך זה מפני שבנית בניין על יסוד רעוע כי שני בתי דינים שהם בזמנים חולפים נוגע ופוגע באיסור ל"ת ויצא לך מזה הפסק הזה ואנכי לא כן דמיתי כי בזמן חולף אין בו משום ל"ת יותר משני מקומו' בזמן אחד וכן אירע מימים קדמונים מימי עולם לאסור מה שהתירו כבר ולהתיר מה שאסרו מאז מעולם וכלל מסור בידינו שאין בית דין מבטלין דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו אבל כל שגדול הימנו מבטלין ואין מחלקין בין הוראה להוראה וכבר התירו פת ושמן דס"ל נותן טעם לפגם מותר והתירו צרת הבת בימי רבי דוסא וכיוצא בו אף שהיתה הוראה מפורסמ' לאסור וכן מעשה בכל יום מימי עולם ואין בזה משום ל"ת: אבל מאי שרצה מכ"ת להביא ראייה מהא דרבי עקיבא והדר דחי ליה לא ידענא בכל הפלפול ההוא מידי דוודאי רבי עקיבא הוה ליה בית דין קבוע לעשות ע"פ ואין בו משום ל"ת ואין הש"ס מביא ממנו כי אם דעשו בית שמאי כדבריהם: ובכל אלו ההנהגות על כל פנים טוב הצנעה דלא ליתי לידי מחלוקת וגדול השלום שהקילו בדברים שאינם אלא איסורא דרבנן להקל להולך ממקום שנהגו איסור בדבר אחד ובא למקום שנהגו היתר רשאי להקל כל שאי אפשר לו להנצל מהתפרסם הדבר כמו שכתוב הרא"ש בפסחים ולאדם מפורסם אפשר דמותר אפילו בפרהסיא ומזה מאי שמתירים לחסיד מפורסם להניח שני זוגות תפילין ולית ביה משום נצויי אחר שיודעי' כוונתו לשם שמים: ודע כי להולך ממקום למקום החמירו טפי שאפילו דבר שאין בו כי אם חומרא בעלמא לא ינהוג שם דלא ליתי לידי מחלוקת כיון שידעו שהוא נוהג כן מפני מנהג שכל בני עירו סוברים כן מן הדין ואית ביה טפי דחיישינן משום נצויי ואפילו בדבר שלא נהגו כי אם מצד החומרא אף שליחיד במקומו שרי ולא חיישינן לנצויי בדבר שאינו אלא משום חומרא מכל מקום בהולך ממקו' למקום באופן שנוהג כן על פי מנהג מקום שהלך משם אית ביה טפי חשש נצויי ולכן לא ישנה לעשות על פי מנהג מקומו כי אם בצנעה כנ"ל לחלק והוא מוכרח לדעתי שהרי כל הפוסקים לא הזכירו איסור ההנהגה לאדם באדם המחמיר בדבר אחד לעצמו כי אם במי שאינו אוכל מפת אינו ישראל האוכל עם מי שאינו נזהר והוא משום שעל הלחם יחיה האדם אבל שאר החומרות רשאי אדם שינהיג ובכל אלו טוב הצניעות: ומיהו שאין להאמין על המאכילה בפרט על השחיטה ובדיקות הסכין והרי בזמנינו שנראה רבו המקילין וגובר הקלות בין השוחטים ומהם החשודים על העבירה וגזל בראש כולם פשיטא שאדם רשאי להחמיר שלא לאכול ממי שאינו בדוק לו ואפשר כל שאוכל לפני אדם גדול והוא נזהר אינו רשאי להראות גדולה לפניו. ומה שכתוב מכ"ת מלשון המגן אברהם שכתב שאם נתקבצו קהל אחד מהנוהגין היתר ואיסור בחלב הכרס שצריכים לבחור במנהג אחד דמשמע אפילו אם יראה להם להקל צריכים כת השניה לנהוג עמהם כגון אם המקילין הרוב ומשמע למכ"ת שאסורים להחמיר ולי נראה דשם לעניין הוראה נאמר שצריכים המורים לבחור מנהג אחד מהם אפילו הנהגת המקילין אם הם הרוב אבל המחמיר תבוא עליו ברכה ואמרו בביצה מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין לעצמן ומקילין לכל ישראל: ומה שהקשה מכ"ת על הרב רבינו אשר מדכתב על חלב דאייתרא משמע דאפי' באיסור דאוריית' יש להקל וסיום לשונו שם לא משמע כן והאמת כי חלב היתר לבני בבל אינו אסור כ"א מדרבנן והו' בהרא"ש חולין. ומ"ש מכ"ת ראי' מן הרמב"ם דסוף הל' י"ט הו' ש"ס ערוך כמ"ש הרא"ש ואין ראי' מאכסני' שהחמירו חז"ל שלא ישנו ממנהג מקום שהלך לשם מפני המחלוק' כי כן שיעור חכמתם דאי' בי' טפי ממי שמחמיר