מעיל צדקה קיט

וזה לי לישועה מה דפסק הרמ"בם אפי' בדבר שאינו אלא מנהג לא יהי' ב"ד א' נוהגין כן והשני היפוכו ולכאורה משמע דבתירוץ ר"ל דבר שאינו אלא מנהג שרי וא"ל דחזר מזה במסקנא מדלא אמר אלא משמע דקאי האי סברא גם במסקנא א"ו דס"ל דלא תירץ ר"ל כן כ"א לתרץ מאי דלא קשה לי' על מתני' דמקום שנהגו כו' ואמר אנא אמרי לך אסירא כלומר בדבר איסור מן הראוי שאפי' בב' מקומות לחוש משום ל"ת אף דמוכח מפרק מקום שנהגו דסגי בחילוק מקומות מקומו' היינו דבר שאינו כי אם מצד המנהג: ומיהו לפי המסקנא גם לר"ל סגי ליה בחילוק זה דמקומות ששוב אין בו משום ל"ת וכמסיק אביי אף באיסורא סגי בשינוי מקומות אם כן אין ליה חילוק בין מנהגא לאיסורא דאף במנהגא בעי ליה חילוק מקומות דווקא מדלא תנן התם הנוהגים לעשות מלאכה עושין והנוהגים שלא לעשות כו' ואם כן אף דמוכח ליה לרבא למאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם ועל פי דעתו אפילו בעיר אחת רק בית דין אחד אין בו משום ל"ת אבל מקום סתמא דמתניתין מוכח דאפילו במנהג בעלמא בעינן שני מקומות ומסתמא בית הילל הכי סבירי ליה דל דידהו דידהו לא מוכח מידי ממאי דאינהו עשו כדבריהם דאינהו ס"ל הדין עמהם ובית שמאי שלא כדין עשו לאפוקי ב"ש צריך לומר דשני בית דין בעיר אחת נמי שרי גם רבא לד"בש תירץ וכמו שכת' אבל לא לבית הילל כדמוכח מסתמא דמתניתין ואחרי אשר אשרנו פסק מרן הרמ"בם ואפי' בדבר מנהג מעתה חל יותר עלינו לתרץ אשר התחלנו אכן רוח הי' באנוש ודעתי עמדי שאין בזה משום ל"ת כל שאין בו הוראה לאחרי' כ"א המחמיר לעצמו ואינו כ"א דרך חומרא אף שקשה הדבר גם בזה מפני המחלוק' כמו שמצינו למאן דסיים מסנאי אוכמ' (חבשוהו וכי חשיב את לאתאבולי אירושלי' ודומה לו מי הוא זה שמרא' גדול' בפנינו מ"מ מדידעי דאדם חשוב הוא לא קפדי משום ל"ת וכמה הפליגו ביש מהן שהבדילו בין אכילת בשר לגבינה ך"ד שעות ויש שהחמירו מאוד באיסור בשר שנתעלם מן העיין ויתר מן הדין מצד הזהירות והחסידות ויש שלא אכלו אפילו פרי חוץ לסוכה ויחזקאל לא אכל מבהמה שהורה בה חכם ושלא הורמו מתנותיה וכאלו מצינו בש"ס שכל שהוא משום חומרא ואינו סותר לפסק שאחזו ב"ד להורות להקל שרי והא דקש' לי' לפ"ז מאי מקשה ממאי דסיכך ב"ש ע"ג הנולד לו בן יום א' דלמא משום חומרא י"ל דהש"ס מוכיח עכ"פ שפיר דעשה ב"ש כדבריהם וכיון שעשו כן הא וודאי לאו משום חומרא נעשה דביומייהו לא הוה מסתפקי אלא היו נמנין ורבין ותו ליכא לספוקי כלל ובדבר הזה נקרא הדיוט המחמיר על עצמו אחרי הרוב בלשכת הגזית וב"ד הגדול שהי' להם בימים ההם זולתי לסגף גופו בדרך תענית לימי' הפרישה מדבר המותר שלא לבוא לידי איסור דלא שייך לתינוק בן יומו וע"כ מה דעשו כדבריה' משום דס"ל שהלכה כמותם דמחדדי טפי כמאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם ומסתמא בכל דבריהם עשו כן ומסתמא הורו גם כן לאחרים ואפילו בצרת הבת על פי דעתם זה ואיכא משום ל"ת אבל דבר שאינו סותר זה את זה ואין הכרחה מבית דין בדרך הוראה אין בו משום ל"ת דאדם עצמו רשאי להחמיר על עצמו בדבר המסופ' לו ואי משום שכבר נתפשט הוראה להקל בכך מכל מקום איכא דחש להו להחמיר ועתה בעוונינו שנתבטל בית דין הגדול המורים מן המקום ההוא שנאמר עלייהו אפי' מוטעים ואפשר הרוצה להחמיר במאי דמפורש בש"ס להדיא להקל בלי חולק הוא כממרא לדעתי אם לא בתור' סיגוף או מחמת איזה מכשול כמו שכתב מהר"ר מאיר מרוטין בורג שנשאר לו בשר בין שיניו ואפשר מדמצינו בש"ס דמשבח ליה לאותו שהמתין כ"ף דל"ת שעות וקרא לו חמרא מסתמ' רשאי אדם להחמיר בכך ואנכי ראיתי עודנה מחמירין בכך אבל אחרי חתימת הש"ס ופסקם אין אתנו יודע מה אף גם שבזה אחזו לנו להורות כדברי האחרונים ע"כז הרשות לדעתי להחמיר הרוצה לחוש מכל שכן בדבר שהוא במבוכ' בין אחרוני זמנינו אשר זה אומר בכה וזה בכה המחמיר תבא עליו ברכה וכל הפוסקים מלאים בזה ה"ל המחמיר תבא עליו ברכה ואף כי לפסוק לאחרים יש לנו לאחוז בדבר אחד והוא הנ"ל: הכלל מאי דהקשה מכ"ת מהא דב"ש אין הנושאין שווין כלל ונחזה למ"ש על קריאת המגילה בט"ו והרבה להשיב אפו עלינו כבר אמרנו שרשאין להחמיר בדרך המסתפק לנו כל שאינו סותר בדרך קולא במקום אחד מאי דעמא דבר וכיון שאנו קוראין בלי ברכה הרי נראה שאינו כ"א חומרא בעלמא ובל"ה אני מקשה מה חרי אף הגדול הזה ולא יהא אלא תורה ומה יעשו אם נקרא המגילה כמו ספר תהילת של דוד ומניעת הברכה מעיד על ספיקו והרי אנחנו סומכים לברך בי"ד וסגי לן בכך להורות שאין בו אלא ספק רחוק והרי