מעיל צדקה קטו

כמסקנת הר"אש באיסור דאוריי' אסור להקל אף שיש חשש מחלוקת ומש"ס חולין דף י"ח ר' זירא אכל מוגרמ' דרב ושמואל ופריך ולית לי' חומרי מקום שיצא משם ומשני כו' ואס"ד דהיכי דאי אפשר בלי מחלוקת אל ישנה ואפי' להחמיר באיסור דאורייתא אלא יקיל כאנשי מקומ' שהוא שם א"כ מאי פריך דלמא לא הי' לו אפשר בלתי מחלוקת אע"כ כיון דמוגרמת איסור דאורייתא הוא אסור להקל אף בחשש מחלוקת: ואולי מזה למד המג"א דאם נהג כחומרא המקום שיצא לית בי' משום ל"ת והיינו באיסור דאורייתא אבל לפ"ז פשוט שמותר לאדם להחמי' על עצמו באיסור דאורייתא אף באות' מדינה שנהגו בו להקל ודברי המג"א צ"ע במ"ש בענין הפאנצין שצריך לעשות מנהגי' והנה אף לדברי המג"א צ"ל דודאי דמי שנהג כחומרי המקום שיצא לית בי' משום ל"ת אבל מי. שהוא מאותו המדינה שנהגו בו להקל אסור להחמיר אפי' באיסור דאורייתא וא"כ צ"ע בהרבה מנהגי' שמחמירן על עצמן מכח חומרא ודלא כמו שנוהגין במדינה להקל והנ"ל לתרץ ולומר דדווקא להורות כן לאחרי' לרבי' ולהשיב לשואלו דברי הלכה למעשה הוא דאסור להורות לחומרא אף באיסור דאורייתא משא"כ להחמיר לעצמו מותר ולי' בי' משום ל"ת ולזה יש הוכחה קצת מל' הש"ס והרמ"בם דכתבו פלג מורין כן ופלג מורין כן משמע דווקא במורין כן הלכה למעשה יש איסור ואף דמדברי הרא"ש הנ"ל מוכח בלא"ה שאין לחלק מדכתב וז"ל אלא אפי' הלך למקום שמקילין ודעתו לחזור אפ"ה אל ישנה ויחמיר אלא ינהוג קולות המקום שהוא בו מפני המחלוקת הרי אף ששם מיירי ביחיד שבא להחמיר לעצמו כחומרת המקום שיצא משם אפ"ה אסור להחמיר אלא דיש לחלק בין איסור דאורייתא דמותר להחמיר ליחיד לבין איסור דרבנן דאסור אף שהר"אש כתב הדין אדייתרא שהוא איסור דאורייתא מ"מ הלא כתבתי דע"כ הרא"ש לא קאי אלא אאיסור דרבנן. אבל נ"ל ראי' ברורה מש"ס דאין לחלק בין יחיד לרבים ואפי' באיסור דאורייתא אסור להחמיר ואפי' יחיד מהא דפריך ביבמות והא ב"ש וב"ה וכו' ומשני מי סברי דעשו ב"ש כדבריו לא עשה ב"ש כדבריו ופריך מהך דשמאי הזקן שסיכך ע"ג מטתו של כלתו ומהך דר"ע שנתן שני מעשרות באחד בשבט ובט"ו בו וק' דלמא לעצמו הי' מחמיר באיסור דאוריי' ולא הורה כן אלא כב"ה הורה אלא הברור שאין לחלק בין לעצמו להוראת אחרים ומכל מקום צ"ל דווקא בדבר הוראה המפורסם אצל המון אסור לחכם לשנות מפני המחלוק' אבל בדבר שאינו ידוע ומפורסם היאך נפסוק הלכה בזו רשאי הת"ח להחמיר לעצמו אף שפשוט המנהג להורות להקל או איפכא באם נראה לחכם בראיי' ברור' שיתנו עידיהן להיתר איזה דבר שנוהגין בו להורות לאיסור מותר להורות כן גם לאחרים אם אינו מפורסם האיך מורין בדבר הזה מקדם אבל בדבר המפורסם אסור להורות שלא כמנהג שקצתין מורין כגון בנדון בסי' תצ"ג בעניין תספורת דספירה דמאחר שהוא דבר פרהסי' ומצוי בכל יום אצל ההמון ודאי אי' משום ל"ת ותמהני על מ"א שכתב דבתספורת ליכא חשש דל"ת דהרוא' יאמר שאין רצונו לספר עצמו אבל לא דייק בלשון הש"ע דקאי אמאי דכ' שם דמי שהורה להסתפר אחר פסח עד ר"ח לאותו חכם אסור להורות שיספרו משלשה ושלשים ואילך ומי שמתיר להסתפר מל"ג בעומר לאותו אסורים להסתפר מפסח עד ראש חודש אייר ואם כן אם יראה הרואה דנהגי בעיר להסתפר מקצתן כך ומקצתן כך דבזה סתרי אהדדי ואיכא ל"ת והוא ברור: וכלל היוצא מדברינו דבכל מקום שיש חשש מפני הרואים בפרהסיא אסור לעשות שום דבר אפילו להחמיר על עצמו ומכל שכן להורות לאחרים אפילו באיסור דאורייתא אלא אם כן היכא דלא שייך בהו מחלוקת דפוסקים רק מחשש דאין להאמין באיסורין אך בדבר זה בענין קריאת המגילה בארבע עשר ובחמשה עשר לכאורה היה נראה דמותר כיון דאין עושין כן מפני הספק אם הו' מוקף או לא ומקום דאיכא ספיקא לא שייך ל"ת וקצת ראייה היה נראה מש"ס יבמות דאמר רבי עקיבא גמרא אסתפיק לי אי כב"ש אי כב"ה ואף על גב דלאחרי' היה ספק אפי' הכי היה מותר לו לעשות כב"ש ולית בי' משום ל"ת והוא הדין לעניין מגילה אבל באמת אין זו טענה מספקת דלא דמי כלל הך מנהג שלכם במגילה להך דרבי עקיבא דהתם אפשר דלא היה להם מנהג קבוע בעיר מעולם לעשות דווקא באחד בשבט או דווקא בחמשה עשר בשבט ולכך לית ביה משום ל"ת ותדע דלא היה מנהג קבוע דאם לא כן מה היה ספיקו דרבי עקיבא פוק חזי מאי עמא דבר ועיין בסמוך שהארכתי בזה בעניין הקושיא שהקשה בתשובת חוות יאיר בסימן קו"ף צדי"ק בי"ת על כמה פרטי מחלוקת שבין הפוסקים לחזי מאי עמא דבר ואין לומר שהיה רבי עקיבא מסופק אף אם העולם נהגו באחד בשבט דלמא