מעיל צדקה קיד

ההמון עם לפסול שקצתן אוסרים אותן שבוודאי אקרי כאן ל"ת ומ"מ מכ"ת מבפנים ואני מבחוץ ולא שמעתי על בוריו רק במי ששמע מאחורי הפרגוד. והנה לכאורה היה נ"ל במנהג שלנו בענין הקידוש בשבת קודם הנטילה הי' נ"ל לפקפק קצת עליו מאחר שהו' נגד המנהג והכל נ"ל דתלוי ג"כ בפלוגתא דב"ש וב"ה בברכו' מוזגין הכוס וכו' אבל כשעינתי ראיתי דפלוגתא ב"ש וב"ה בחול איירי אי למזוג בחמין אבל לענין קידוש בשבת תלוי במאי דאמר רב זימנא דחביבא לי ריפתא זימנא דחביבא לי יין ומעתה תליא במנהגים ובחביב ושפיר יכול לעשות כל אחד ואחד כרצונו וכמו שדחיתי ראיית מגן אברהם לעיל מתו' פסחים ועיקר הדבר תליא במנהג אף שהוא נוגע לאיסור והיתר אפילו הכי לית ביה משום ל"ת כפשוטת גמרא ביבמות: ועדיין שפתי מרחשן ומתיירא אני מן הפרושים לפרשו ממנהג הציבור ממה שכתב מגן אברהם שם בסימן תי"ו צדי"ק גימ"ל אבל בדבר שמחולקים כגון שאלו אוכלים חלב בני ריי"נוס ואלו אין אוכלים ונתקבצו למקום אחד צריכי' לעשות מנהג שוה משום ל"ת עד כאן לשונו ומדלא כתב שצ"ל לעשות מנהג' שלא לאכול משמע דאם נראה להם לעשות מנהג להקל כגון שהרוב הם מאותם המקילין צריכי המיעוט להשוות עמהם ואסורי' להחמיר שלא לאכול אף שהוא איסור דאורייתא ומכל שכן באותה המדינה שנהגו לאכול הפאנ"צין פשיטא שאין ליחיד להחמיר שלא לאכול משום ל"ת וצריך עיון דאם כן לא יהא אדם רשאי להחמיר לעצמו לנהוג איזה חומרא מה שלא נהגו בני מדינתו ובאמת מצוי מאוד לעשות בלי פקפוק. והנראה לי דבוודאי באותן הדברים שהוא מחמיר על עצמו מחמת גדר וסייג לדבר איסור כגון שלא להאמין באיסורין לכל אדם כגון בדיקת הסירכא או ביינו' דבר זה מותר בפשיטת כמפורש בכמה מקומות בש"ס לענין טומאה וטהרה ודמאי וכיוצא בו שהחברים בדילין מהמון שלא להאמין אכן מה שנוהגין הרבה דברים להחמיר מה שתלוי בפלוגתת הגאונים כגון בדברים שיש בהם משום בישולי אינו ישראל בירקות או שקורין קומ"פשט או לענין פת אינו ישראל או כיוצא בדברים שמקילין בבדיקות קול' ובעשיית היינות בדברים שתלויים בפלוגתת' ובמחלוקת הגאונים מקצתן מחמירין כדעת המחמירי' אף שבני מדינתו לא נהגו כן אלא להקל וצ"ע מאוד בדין זה ומ"ש בפ"אנצין הנ"ל: והנה לאחר העיון ז"ל הרמב"ם סוף הל' י"ט וכן מי שדעתו לחזור למקומו נהגו כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר והוא שלא יתראה בפני אנשי מקום שהוא בו מפני המחלוקת עכ"ל: ודברים הנ"ל נ"ל שאם הולך למקום שמקילין ודעתו לחזור למקום המחמירין וא"א שלא יתראה בפני אנשי מקומו שהוא שם נ"ל דסבר הרמב"ם דאע"פ כן צריך לעשות כאנשי מקומו שהלך לשם אף שהוא להקל וטעמו נ"ל דהא שנותן חומרא מקו' שיצא הוא מדרבנן משא"כ חשש דל"ת שהו' איסור לאו דאוריית' ולא אתי דרבנן ודחו איסור דאורייתא לכך אסור להחמיר כאנשי מקומו מכ"ש מי שהוא ממדינ' המקילין שאסור להחמיר על עצמו. והנ' ראיתי. במג"א שכת' מי שנהג חומרא מפני שהי' מחמירין במקום שיצא משם לא שייך ל"ת וכתב שם הרמב"ם פרק י"ב מהל' ע"כ עכ"ל ותמהני מאוד אדרבה הרמב"ם בפ' י"ב מהל' ע"כ מביא להדיא שנ' ל"ת וגם שם לא איירי כלום מחומרא מקום שיצא משם ולכאורה הי' נ"ל להגיה בדברי מג"א שהוא למדו מדברי הרמב"ם דסוף הל' י"ט הנ"ל ולמד מג"א מדכתב הרמב"ם שם שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא שם מפני המחלוקת ולא כתב הרמב"ם מפני איסור דל"ת אלא ע"כ דאין בו איסור דאורייתא דל"ת רק חשש דרבנן מפני המחלוקת אבל באמת זה אינו דברור דעת הרמ"בם מפני המחלוקת אסור משום ל"ת והוא איסור דאורייתא לנהוג חומרא המקום שיצא משם וראי' לזה דבהל' ע"כ כתב להדי' כן וז"ל ובכלל אזהרה זו שלא יהא ב"ד כו' שהדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנ' לא תתגודדו לא תעשון אגודות אגודות עכ"ל הרי להדיא דדבר שגורם למחלוקת הוא בכלל אזהרת ולאו דאורייתא דל"ת: והנה דברי הר"אש בפסחים בפרק מקום שנהגו תמוהין לכאורה דכ' שם וז"ל דווקא בצנעא לא ישנו מפני המחלוקת ולהכי סיים אבל בפרהסיא לא לא מיבעי' כי האי דייתרא שיש לו לנהוג כחומרא המקום שהלך לשם ולא ישנה ויקל אלא אפי' הלך למקום שמקילין ואפי' דעתו לחזור יש לנהוג כקולי' המקום שהלך לשם ואל ישנה ויחמיר מפני המחלוקת עכ"ל ומדכתב דין זה אדייתרא שהוא חלב דאורייתא משמע אפי' באיסור דאורייתא כמו דייתרא אפ"ה אל יחמיר מפני המחלוקת וק"ל במאי דסיים שם ז"ל הא לא אפשר בלי מחלוקת הי' לו לעשות מלאכה עמהם דגדול השלום כיון דלית בי' איסור דאורייתא עכ"ל משמע להדיא דבמקום שיש בו איסור דאורייתא אל ישנה להקל אף יש מחלוקת וא"כ דבריו סותרי' אהדדי ונ"ל להביא ראיי' דמוכח מש"ס