מעיל צדקה קד

שזה הו' כמפרש שתתן גם האם שח"ז מדכתב באוה"ב אני אומר אחרי שיוכלו לטעון טענות כמו שכתב בכוונת באוה"ב וה"ל יד בעל השטר על התחתונה ומקרי יד בעל השטר יד החתן הרוצה לזכות בלשון באוה"ב דכתב בשטרו וה"ל לפרש וכגון דא צריכין לאודיע באתרא דלא ידעי לי' ושלא לילך בתרמי' ואם ת"ל שאף הוא לא ידע כ"א מנהגו מ"מ עליו מוטל להתנות כי הא דאי' בסי' של"ד בהגה א' דאם שניהם אינם יודעים פסידא דפועל משום דב"ה מוחזק הוא וה"נ כל שמקרי יד בעל השטר כנגדו זוכה משום דמוחזק הוא: ולדברי בעל נחלת שבעה אדרבה מלשון באוה"ב נראה היפך מזה דאי דגם האשה תעשה שטר ח"ז מעזבונה א"צ באוה"ב. שהרי לא שייך בזה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי כמו שכתוב בנ"ש שם ובאמת אין אני מבין סברת בעל נ"ש למה לא שייך בזה נחת רוח כו': ובמקום אחר הארכנו בענייני המנהגים ואין כאן מקום להביאו ודי בזה לע"ע ואם יראה לדייני המקום שם היפך מדברי אני מבטל דעתי כי מנהגי בדיני ממונות שלא לחוות דעתי במקום דיינים: מה הקשה לי הרב מו' בערמן סג"ל זצ"ל מפירדא על דברי תו' במסכ' סנהדרין דף נ"ב ד"ה האי שריפה ממש וא"ת והא אמרינן בפרק הישן מישאל ואלצפן היו שנדחו לפסח שני והיו נושאי ארונן של נדב ואביהו ואי שריפה ממש הי' לא נטמאו ויש לומר דשלדן קיימת היה וכדאיתא בנידה מת שנשרף ושלדו קיימת טמא עכ"ל: והקשה לי דלכאורה רש"י נשמר מזה ממה דפי' אבל מבפנים התחלו' שריפתו ושרפה והלכה עצמות ובשר דלכאורה הוא אך למותר שהרי הכי איתא בהדי' בגמרא להלן מזה א"ו דכוונתו כיון דהתחיל שריפתו מבפנים נמצא שמת מיד ועדיין גופו קיים ונטמא כתונתם שעליהם וקיי"ל כל כלים שנטמאו ממת מטמאין טומאת שבעה כדאיתא בריש אהלות ואני הוספתי עוד דה"ל להש"ס לתרץ על מאי דהקשו והכתיב אותם ה"ל לתרץ ולא שלדן שהוא עיקר בניין הגוף כמו שכתב הרמב"ם בפ"ג דה' טומאת המת: ויותר ה"ל להתוס' לתרץ דהאי מאן דסבירי ליה בבני אהרן שריפה ממש ס"ל כר"י בנידה דס"ל עפר שרופי' מטמא ואפילו אליבא דרבנן דע"כ לא פליג' אלא ברובע אבל בשלם לא פליגי כמו שמפרש הר"ש בריש פ"ב דאהלות ובתוס' שם בנידה בהדי': ותו קשה לכאורה א"א לתרץ דהיה שלדן קיימת מדלא מצי לתרוצי בש"ס בנידה היכי דמי שלדן קיימת אלא כגון שנשרף ע"ג קטבלי' ושאר מיני' שם כולם מידי דלא היה כאן וגם משמע דאיחרוכי לא הי' כאן שאין זה שריפה ממש וזה דבר שאינו שכיח ודוחק לשאר שלדן ויותר הוי ליה לתרץ כנ"ל שס"ל כר"י: והנ"ל דהתוס' ס"ל מאי דמודה ר"י דמטמא מיהו אין זה שהנזי' מגלח עליו ומתורץ בזה מאי דמקשה הר"ש אש"ס דנזיר דמקשה השתא אכזית מן המת מגלח אמת עצמו לכ"ש ומקשה דה"ל לאוקמי מת שרוף קמ"ל: והנ"ל דס"ל להש"ס שאין זה טומאה שהנזיר מגלח עליו ואפי' הא דכלי' נוגעים במת מטמא טומאת שבעה אין הנזיר מגלח עליו כמ"ש הרמב"ם פ"ז דנזירות דין ח' ואין הנזיר מגלח כ"א אאותן י"ב שחשב שם ובעפר פשיטא שאינו אלא דרבנן אליבא דר"י דהרי ר"ל מטהר לגמרי ובהל' קרבן פסח שאין הטמאי' נדחי' לפסח שני כ"א אותן שהנזיר מגלח עליהן א"כ לא רצה לאוקמי בעפר שרופי' אליבא דר"י שהרי אין הנזיר מגלח עליו ואינו נדחה לפסח שני ולכן אוקמוה בשלדן קיימת שהוא שהנזיר מגלח עליו וא"כ נמי לא סגי להו בכלים שעליהם דנגעי בטומא' דגם כלי' הנוגעים במת שמטמאי' טומאת שבעה אין הנזיר מגלח עליו כמ"ש בהדי' בה' נזיר: ועפ"ז הי' תוס' מוכרחים לתרץ תירוצם שהי' שלדן קיימת ואף שהוא דוחק מפני קושי' שהקשיתי עליו. מו אשר נשאל מכ"ת על אודות האשה המפלת חתיכת בשר ולא הי' בתוך החתיכה עצם אם דינא כמפלת לטמא משום לידה ועלה בפשיטו' לפניו שמטמא לידה מאי דפשיט' לי' קא ספוקי לי מכ"ת בראשונה לזה. מבואר בסי' קצ"ד דאין אנו בקיאין בצורות ע"כ מחמרינן אע"פ דשם נאמר ויש בו עצם זה לאו דווקא עכ"ל מכ"ת. לא ידעתי מאין לו שלאו דווקא נאמר ונמצא בו עצם שהרי כת' וקרעוהו ונמצא בו עצם וכן הוא בטור והוא מהש"ס ורמב"ם העתיקם מגמרא דריש מפלת: וכתב הב"ח בסעיף י"ג מדבריו דרש"י