מי השלוח, חלק ב, ליקוטי הש"ס, מסכת בבא בתרא טו

רבי פתח אוצרות בשני בצורת וכו' א"ל פרנסני ככלב וכעורב. היינו שלא היה לו לתלות בשום זכות רק שאמר לו שישוה לקונו שהשי"ת נשתבח ברחמנותו על שני הברואים אלו, וכדאיתא בגמ' (שבת קנ"ה:) יודע צדיק דין דלים, יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו ג' ימים, ולמה מזונותיו מועטין מפני שהכלב אין לו השפעה מצד מדת הדין שיהיה לו מזון בשפע וכמו שכתיב (ישעיה נ"ו,י"א) והכלבים עזי נפש. וכן העורב הוא אכזרי ומצד מדת הדין אסור לרחם על אכזרי, וכדאיתא במדרש (שמואל פ' י"ח) כל המרחם על אכזרי סופו שיתאכזר על רחמני, ומכל מקום השי"ת ברוב חסדו ורחמיו נותן מקום גם לברואים אלו. ורבינו הקדוש התעורר לבקשתו שנתעורר בו רחמנות בשורשו, לפי שהיה באמת תלמיד חכם, ולאחר כן התחרט שחשב שהשי"ת יכול לרחם אף על ברואים כאלו, שהוא גדול העצה ורב העליליה ויכול לרחם אף על אלו, ויכול להשגיח שאף שישפע לאלו לא יגיע מהם שום רעה לאחר, אבל אדם אין ביכלתו להשגיח ולבטוח וצריך לירא שמא כשירחם על אכזרי יגיע רעה לרחמני, ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ, וכאשר בדק ומצא שיונתן בן עמרם תלמידו, חזר מדעתו שהיה סבר שאסור ליתן מפתו לעם הארץ, שהרי הקב"ה צוה לישראל מצות צדקה וצוה לרחם על כל ישראל ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, ומזה התבונן רבינו הקדוש שלא נתן הקב"ה לאדם להרהר אחר מצות ה', שהרי כפי דעתו שלא ניתן מפתו לעם הארץ יכול ליפול בטעות ולא ליתן גם לתלמיד חכם שלא ירצה להנות מכבוד התורה, ולכן חזר מדבריו ואמר יכנסו הכל, ולא סמך עצמו על מה שראה שאירע לו נס והתרחם לפי שעה על תלמיד חכם אע"פ שלא ידע אותו, ואם היה בו ברבינו הקדוש שמץ תקופות להתגאה ולומר שהוא מכוון לרצון השי"ת אף שלא מדעת, היה נשאר בדעתו כמו שהיה תחלה שלא ליתן מפתו לעם הארץ, והיה סומך שאף אם יארע תלמיד חכם שאינו רוצה להנות מכבוד התורה, יכוון שלא מדעת ויתן לו, אלא חזר ושב מדעתו ואמר אף שאירע לו פעם אחת שכוון ונתן לתלמיד חכם הצנע לכת, אבל לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, שמא לא יזכה בפעם אחרת לכוון בזה וימנע פתו מתלמיד חכם, ולכן אמר יכנסו הכל, וזה ענין תודה שנאכלת רק ליום אחד כמו שנתבאר בחלק ראשון (אמור ד"ה בהסדרא) לפי שתודה באה על הנס ובנס אסור לסמוך על יום מחר לומר שיארע לו מחר גם כן וכמו שנתבאר שם.