מי השלוח, חלק ב, ספר במדבר, מסעי

ענין חיבור שתי הפרשות מטות מסעי ברוב השנים, שענין נדרים הם עצה לאדם בכל ענין שיאונה לפניו, שבכל מקום שהוא מפורש לאדם שרוצה לילך ולכנוס למקום הצריך שמירה ויודע מאיזה דבר נצרך שם שמירה, כגון במקום שיש שם חסרון בכעס צריך לזכך לבו מקודם בענין כעס שירחק ממנו מדת הכעס, וכן בתאוה, וכל זה כשיודע לאיזה מקום נכנס, אבל אם הולך למסעו ואינו יודע לאיזה מקום יגיע ואיזה מדה רעה שולטת שם ואינו יודע איך להכין לבו, אז העצה היעוצה לו להכין לבו בכלל לנדרים וגדרים, כשיאונה לפניו איזה דבר רע ידור ממנו, וזה הוא מטה עוז בידו ללחום בו נגד כל מה שיאונה לפניו, ואז יוכל ליסע לכל מקום, ולכן נאמר קודם פרשת מסעי פרשת נדרים ונזכר בלשון ראשי המטות לפי שהנדרים הם מטה עוז נגד כל היצרים.

ויסעו מרתמה ויחנו ברמן פרץ. הנה אחר מעשה המרגלים שנחלש דעת ישראל מאוד, לכן חנו אחר כן ברמן פרץ שהשי"ת שלח תקופות בלבם, כי רמון רומז על תקופות שאפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון כאיתא בגמ' (עירובין י"ט.).

והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו וגו'. היינו כל הגוונין שלהם, והורשתם את הארץ נאמר כמו שכתיב במבול (בראשית ו',י"ג) את הארץ ודרשינן על זה במדרש (רבה נח פל"א, ז') ג' טפחים של עומק המחרישה, וכן בכאן ירשו ישראל את הכח שיש להם בארץ וכדאיתא בגמ' (שבת פ"ה.) יושבי הארץ וכו' שהיו בקיאין בישובה של ארץ וכו' וחורי שמריחים את הארץ וחוי שהיו טועמין את הארץ, והיינו שהיה להם כח גדול בישוב הארץ וזה יקנו ישראל, ורק שאצלם היה זה בלבוש ארצי וישראל יכללו כח זה בקדושה.