מי השלוח, חלק ב, ספר ויקרא, קדושים

קדשים תהיו וגו'. קדושה הוא לשון הבדל ולשון שייכות וזימון, היינו כי השי"ת יזהיר לישראל שיהיו מובדלים מכל דברי עוה"ז ויהיו מזומנים ושייכים לעבודתו ית'.

קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם איש אמו ואביו תיראו וגו'. הענין שכתיב תהיו ולא כתיב היו, כתיב (ישעיה נ"ה,י') כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזרע ולחם לאכל. כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו. וזה כענין עצתי תקום שהשי"ת הודיע את ישראל שלא יעלה על רוחם שבהיותם בארץ אויביהם חלילה אבד תוחלתם מה' רק ידעו שכאשר הגשם לא ישוב כי אם הרוה את הארץ, כן דברי השי"ת ומחשבותיו על ישראל שעלו במחשבה תחילה בטח לא ישוב ריקם כי אם הצליח אשר שלחתיו. וזה הוא קדשים תהיו כי קדוש אני ה' כדאיתא (בספר הקנה למעשה בראשית) מאן דנפח מתוכו נפח ובטח קודש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב',ג'), אך האדם מצדו צריך להזהר בכל אלו האזהרות איש אמו ואביו תיראו ויקדש עצמו מצדו מלמטה ומקדשים אותו מלמעלה.

קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. ובסוף פרשת שמיני אצל מאכלות אסורות כתיב כי קדוש אני בקמץ כי שם האזהרה לפרוש ממאכלות אסורות וכל הדור המדבר היה צריכים לקמוץ פיהם מאוד, כי קמץ מורה על קמוצה והעלם, כי אין לשער גודל הנסיון שהיה להם בזה שביום אתמול קודם האזהרה היו מותרים לאכל כל מה שברצונם, ואחר כן בפעם אחד נאסר להם וגם כל כליהם נאסרו להם, ולזה הדבר היו צריכין פרישות וצמצום גדול וזה נקרא קמץ שהוא צמצום מאוד, אבל בפרשה זו שאיתא בזה"ק (קדושים פ"א.) בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. ובכל יום השי"ת פותח שערים חדשים בדברי תורה, ולכן נאמר כאן אני ה' בפתח שפתח שרומז להרחבה.

קדשים תהיו. איתא במדרש (רבה קדושים פכ"ד,ו') שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ערוה נקרא כל חמדות עוה"ז כענין שנאמר (בראשית מ"ב,ט') ערות הארץ, והאדם אשר מגדיר עצמו בגדר חזק בפני כל הנאת עוה"ז אז נמצא בו קדושה מיד, ואפילו אם הוא מצדו אינו מרגיש כל כך בזה, מ"מ השי"ת שוכן בו תמיד ויש בו קדושה.

וידבר ה' אל משה לאמר וגו' קדשים תהיו וגו'. זאת הפרשה היא מכוונת נגד פ' ויצא, כי פרשת ויצא היא הפרשה השביעית מספר בראשית ופרשת קדושים היא השביעית מספר ויקרא, כי מכל בירורים ומעשים שהאבות עשו נולדו נפשות בישראל, וכן נכתב מזה מעשי המצות ומכל יגיעה ועצה שכלכל עצמו יעקב אבינו נולד לו אחר כן שבט, ובזה ראה שהסכים השי"ת על יגיעתו שמיגע עצמו כרצון השי"ת בפרט הזה וכן בשאר פרטים, וכן יש מצוה פרטית לכל שבט שבזה הפרט צריך שמירה יותר מכל הפרטים, ומצד ענפים שהם ענפי שורש אחד לכן צריכים שמירה בכל הפרטים ובכל הדברי תורה, כי באמת אחד נוגע בשורש חברו כי כולם משורש אחד מסתעפים, רק כל אחד מאיר בפרט אחד יותר מפרט חבירו, ובפרשת ויצא כתובים לידת כל השבטים ופרטיהם המסתעפים משורש אחד, ובפרשת קדושים כתובים כל השמירות וגדרים הצריכים לכל פרט נפש מישראל כדאיתא בזה"ק (קדושים פ"א.) בעשר אמרין וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן.

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אב הוא התלמוד ואם היא המעשה והתלמוד גדול שמביא לידי מעשה כדאיתא בגמ' (קידושין מ':), ואת שבתתי תשמרו, שבאלו השנים ימצא העיקר המכוון, כי העיקר כונת מעשי המצות נקרא שבת כי שבת הוא שמא דקב"ה כדאיתא בזה"ק (יתרו פ"ח:).

ואהבת לרעך כמוך אני ה'. שממצות ואהבת לרעך כמוך יתגדל כבוד שמים. שמצד הטבע כל הטובות שאדם מסגל הוא מכניסם לעצמו, ומנין יבוא שאדם רוצה להיטיב עם חבירו להשפיע לו ממה שחנן אותו ה', הוא מפני שיודע שכמו שהוא נברא מהשי"ת כן גם חבירו נברא מהשי"ת והלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו ולמה נמנע מלגמול חסד זה את זה זרע ברוכי ה', וגם ממה שיודע האדם שלא כחו ועוצם ידו עשה לו חיל רק מתת ה' היא לו וממילא יקיים בו רצון הנותן, ונמצא מזה עצמו שאוהב את רעהו כמוהו נתגדל כבוד שמים, וכן צריך לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך שכמו שהאדם אוהב את עצמו אף על פי שמכיר עצמו ויודע חסרונו, מ"מ על כל פשעיו תכסה אהבתו לנפשו. וכן צריך לאהוב גם את חבירו אף על פי שמכיר אותו לבעל חסרון. וזה מורה אני ה' שכמו שהשי"ת אוהב את שניכם אע"פ שמכיר חסרונכם, כדאיתא בגמ' (קידושין ל"ו.) בין כך ובין כך אתם קרוים בנים וכו'.

את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'. ותרגומו ולבית מקדשי תהון דחלין הוא כענין שנאמר (הושע ג',ה') ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים, כמו שאדם מפחד וחרד ומצפה, (תהלים מ"ב,ג') מתי אבוא ואראה פני אלהים ולא כתיב ואראה רק ואראה היינו שיתראה עליו שם ה' כמו שכתיב (דברים כ"ח,י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, וכדאיתא בזה"ק (בא ל"ח.) מאן פני האדון ה' דא רבי שמעון בן יוחאי.

ואיש אשר יקח את אחתו וגו' חסד הוא. בפרקי דר"א (פכ"א) ר' מיאשא אומר נולד קין ותאומתו עמו נולד הבל ותאומתו עמו אמר לו רבי ישמעאל והלא כבר נאמר ואיש אשר יקח את אחתו וגו' וכו', ועל זה נאמר (תהלים פ"ט,ג') כי אמרתי עולם חסד יבנה, בחסד נברא העולם עד שלא ניתנה התורה. זה הענין מורה לנו שלא יאמר האדם מאחר שהשי"ת אוהב אותי בשרשי אוכל לעשות כחפץ לבי, אך זה האהבה הוא דוגמת אהבת אח ואחות המושרשים באהבת התולדה בלי השתדלותם, והשי"ת רוצה שהאדם על ידי השתדלותו ופעולותיו יאהבנו השי"ת, ואם תאמר והלא התחלת הבריאה לא היה מצד פעולות אדם והתעוררות מצדו, רק השי"ת בחסדו ובטובו ברא את העולם כי חפץ חסד הוא, כמו שכתיב זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, (תהלים כ"ה,ו') שהשי"ת חפץ בחסדו בלי פעולות אדם כמו שהיה בריאת העולם, אכן זה היה רק בהתחלת הבריאה שכתיב עולם חסד יבנה, אבל אחר בריאת עולם רוצה השי"ת שרק ע"י עבודה וברורים יבחר בישראל, וזה שאיתא (חגיגה ט"ז.) אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל אל תאמין, ע"ז כתיב חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם, שבאם האדם לא ישתדל בפעולות ומעשי המצות אז יסיר השי"ת את אהבתו ממנו ויראה לעין כל כי הוא מרוחק מהשי"ת.