מי השלוח, חלק ב, ספר ויקרא, אחרי מות

ואל יבא בכל עת אל הקדש. כמו שבעולם הזה נקרא תאות הממון כל חפץ וזאת גובר על כל החמדות, כי זה התאוה היא חמדה כוללת שיוכל להשיג על ידה כל התאוות, כן דברי תורה נקראים כל עת וגם כל חפץ, כי דברי תורה כוללים כל הטובות וכל הישועות, לכן זה היום הכפורים כולל כל העתים, כי בזה היום המיוחד השי"ת מגלה מצחו רעוא דרעוין ומראה עומק אהבתו לישראל ובפרט במקום קדש הקדשים שם הוא כלל הכל וזה נקרא כל עת, וכן איתא בתורת כהנים (פרשת אחרי) ואל יבא בכל עת זה יום הכפורים, ולכן מזהיר השי"ת לכהן גדול שאל יבוא בכל עת, היינו בהתפשטות אהבה ושמחה לא תבוא, רק תבוא בצמצום ויראה ודרך ארץ ולכן נסמך זה לפרשת נדב ואביהוא.

וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו וגו'. הענין בזה אף שנאמר (משלי ט"ז,א') לאדם מערכי לב, היינו שהאדם יסדר תפלתו לעצמו. אבל בבאו אל קדש הקדשים ביום כפור צוה השי"ת שלא יהיה שום צורת אדם אך יבטל דעתו לגמרי והשי"ת יאיר לו שם מה יתפלל, וזה שכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' שאז נכלל עולם שנה נפש, עולם הוא מקום קודש הקדשים שמשם הושתת העולם, ושנה הוא יום כפור שהוא מובחר בזמן, ונפש הוא כהן גדול כדכתיב וכפר הכהן אשר ימשח אותו וגו' שכל עבודת יום כפור אינה כשירה אלא בו.

ומזרעך לא תתן להעביר למלך. היינו שעכו"ם עובדים בכח זה שאין אהבה בעולם יותר מאהבת אב לבן והעכו"ם מראים שאינם רוצים להיות משועבדים לזה הכח. אבל השי"ת אסר עבודה בכח זה שאומרים העכו"ם שיש להם כח גדול מזה לעזוב ולמסור אהבה זו לדחלא דלהון, אכן השי"ת הציב בעולם שרוצה בזה האהבה שהאב אוהב לבן, וכן כל ע"ז של העכו"ם או שעובדים לכח אהבה או לכח יראה.