מי השלוח, חלק ב, ספר בראשית, ויצא

וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש. הורה לנו יעקב בזה שלא יחשיב האדם שהלחם הוא רק צרכי הגוף, רק ידע שבלחם של האדם השי"ת עוסק כי נוגע לנפש ישראל, ובאם חלילה חסר לחם בטח יש לו חסרון בעבודה כמו שכתוב (תהלים ל"ז,כ"ה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, לכן יתבונן האדם על מעשיו וישוב אל ה' וירחמהו, וזה נלמד מיעקב אבינו שהתפלל על פרנסה ואיתא במדרש (רבה ויצא פס"ט,ס"ד) אמר ר' איסי אף על הפרנסה השיבו שנאמר כי לא אעזבך וכו'.

ויחר אף יעקב ברחל וגו'. קפדנותן של אבות הביא ישועה לעולם. כי אם נתודע להאדם חסרונו הוא התחלת הישועה כמו שכתוב (ויקרא ד',י"ד) ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, כי זה צריך חקירה מאוד להכיר שורש חסרונו, ואם מכיר זאת מתקנו בשורשו וממילא ירדוף אחריו ויגרשהו ממקום אחר ויתוקן הכל, וכן בכאן כאשר הקפיד יעקב על רחל ואמר לה אשר מנע ממך ובאו לידי טענות כדאיתא במדרש (רבה ויצא פע"ה,ז') עד שאמר זקנתי הכניסה צרתה לתוך ביתה ובזה גילה לה חסרונה שכתוב ותקנא רחל באחותה וכאשר הכירה חסרונה אמרה אם הדבר הזה מעכב הנה אמתי בלהה בא אליה ומזה נצמח הישועה ונפקדה רחל.

ויפרץ האיש מאד מאד. הענין שכתוב שני פעמים מאד, כי מקום שנאמר אצל ד"ת מאד הוא עד אין סוף, והנה יעקב כלל כל י"ב גבולי אלכסון, והיה מבורר במדת החסד ובמדת הגבורה להשתמש בכל אחד במקום הראוי, (עיין בחלק ראשון על פסוק ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך) ולכן נאמר כאן מאד מאד שקנה הכל מד"ת ואף מה שנראה על הגוון כהיפך מד"ת כמו שנראה כאן בעסקו עם לבן, אכן יען שיעקב כלל כל ההפכים א"כ גם זה קנה מדברי תורה ולכן נאמר מאד מאד.

וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו וגו' וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום וגו' וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה וגו' כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו וגו'. ענין סמיכת הפסוקים האלו על פי מה שביאר בזה רבינו ר' בונם זללה"ה מפרשיסחא שעיקר ישיבת יעקב אצל לבן היה ללקוט ממנו כל הדיעות טובות ומדות טובות ולהכניסם לקדושה, וכל זמן שזה המדה היא אצלם אז היא בגלות כי עושים עם המדה היפך מרצון השי"ת, אבל כשתכנוס זו המדה לתוך ישראל לא נשאר עוד אצל העכו"ם שום כח במדה זו כי הם רק כקוף בפני אדם, וכל זמן שהמדה הוא עוד אצלם נתראה על הגוון שהם לבוש למדה זו של השי"ת יותר מישראל, וזה נקרא שהמדה היא בגלות, אבל כשתכנוס לישראל אז הם יקיימו בה רצון השי"ת, כי הם כלי פעולה לרצונו יתברך, וכל זמן שהמדה היא עוד בין עכו"ם יש להם גוון חן בעוה"ז, וזורח זאת בפניו, ויצא לפועל על רכוש וקנינים. וכאשר שמע יעקב מבני לבן שאמרו לקח יעקב את כל אשר לאבינו, אע"פ שהם בעצמם לא הבינו מה שהיו אומרים, אך יעקב אבינו הבין שהשי"ת שלח זאת לפיהם כדי שהוא יבין שכבר קיבל ממנו כל כחו, וכל המדות טובות שנקראו נצוצות קדושות נכנסו כבר לישראל, ולכן אין לו עוד שום עסק עמו, ומיד וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום והבין מזה שניטל ממנו כל הגוון חן שהיה לו ואין פניו עוד כראשונה, ולכן היה צריך לברוח ממנו, שכבר לא היה בלבן שום ניצוץ טוב שיעצור בעדו מלהרע ליעקב. ושלח לקרוא לרחל וללאה, והם הבינו כוונתו והסכימו לדבריו ואמרו כי כל העשר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו, היינו כי מה שקבלנו מאתו הטובות היה כמציל מידו, שכל הטובות שייכים בשורש לזרע ישראל.

ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. הענין שלא אמר ה' ליעקב שלא יירא מלבן כי באמת היה צריך יעקב לירא מלבן כי היה בידו קנינים מלבן, וכל מי שיש בידו קנינים מעכו"ם צריך לפחוד ממנו, ורק ללבן הזהיר, ועל זה התפלל דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ה,ג') אמור לנפשי ישועתך אני, אתה ה' אמור לי שאני לא אירא ולא אפחד מהם, כי אני אינו יודע מה שאמרת לשונאי שאל ירעו לי.

לולי אלהי אבי אלהי אברהם וגו' את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש. עד יעקב אבינו לא נאמר יגיע כפך, כי זה היה מדת יעקב שהכיר שלא יכול להושיע את עצמו ולזוז אפילו תנועה קלה בלי רצון השי"ת (כמבואר בח"א ויחי ד"ה ויאמר אלהים) ולכן המשפט שהשי"ת רואה את יגיע כפים שלו, וזה נקרא תפארת ועל זה איתא בגמ' (ברכות ח'.) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאלו גבי ירא שמים כתוב (תהלים קי"ב,א') אשרי איש ירא את ה' ואילו גבי נהנה מיגיעו כתוב (תהלים קכ"ח,ב') יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.

לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק וגו' את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש. זה שאמר הכתוב (תהלים י"ט,י') יראת ה' טהורה עומדת לעד, שענין הטענה הזאת שטען יעקב אבינו נגד לבן את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים, כדאיתא בזוה"ק (הקדמה י"א:) אית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דייחון בנוהי ולא ימותון או דחיל מעונשא דגופיה או דממוניה, וכו' אית בר נש דדחיל מן קב"ה בנין דדחיל מעונשא דההוא עלמא וענשא דגיהנם, תרין אלין לאו עיקרא דיראה אינון ושרשא דיליה. יראה דאיהי עקרא, למדחל ב"נ למאריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכו'. והנה ידוע כי לבן היה עושה על הגוון כפי מה שראה מיעקב אבינו, אכן בזה נתברר יעקב אבינו שיראתו הוא טהורה מפני שהוא יראת ה' כי יראה חיצונית אי אפשר להשיג רק מפני יראת עונש, אכן יראתו של יעקב אבינו אחר שהיה משופע בכל טוב עושר וגבורה ובנים, וכן היה לו הבטחת השי"ת על כל, כמו שנאמר בראש הפרשה, ועם כל זה היה ירא את השי"ת מאד, וזה הוא עומדת לעד, מפני שהוא יראה הטהורה יראת ה', וכדאיתא (בהקדמת תיקוני הזהר ו'.) דרגא עשיראה ביראת ה' (ובתיקון ל"ג דף ע"ד:), וביראה זו התפאר יעקב אבינו את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים, שליראה זו הגיע ע"י בירורים ועבודה, ובזה נתברר נגד לבן, שיראת לבן היתה מן השפה ולחוץ ויראת יעקב אבינו היתה טהורה ועומדת לעד.