מי השלוח, חלק ב, ספר בראשית, וישב

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. וישב הוא מלשון משיבת נפש, שהחיה את נפשו בזה שבא למדת אביו, וזה הוא מגורי אביו וכן אחר כן כשבא למדת ענוה שזה נקרא ארץ כנען, ואיתא במדרש (שיר רבה פ"א פסוק א' ס"ט) מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקבה, כי מדת ענוה יקרה מאוד, לכן היה יעקב סבר בדעתו כיון שבא למדת ענוה שכבר נשלם במדותיו, והראה לו השי"ת אלה תולדות יעקב יוסף, שכאן מתחיל הולדה חדשה ועסק חדש.

ויאמרו לו אחיו המלך תמלוך עלינו אם משול תמשל בנו. מה שנכפל לשון מלוכה ולשון ממשלה, כמו שאמר הרב הקדוש ר' זושא ז"ל אשר כל אדם צריך להיות תקיף נגד עצמו שלא ישמע פתויי היצר, ואחר כן יוכל להיות לו תקיפות נגד אחרים שלא יירא מהם שהשי"ת יתן לו עוז ותעצומות נגדם, וזה שטענו השבטים ליוסף המלך אתה על עצמך שתרצה למלוך עלינו, אם תמשול ברוחך שתרצה להיות מושל גם עלינו.

ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו. במדרש (רבה וישב פ"ה ב') ר' שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כ"ט,י"א) כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. הענין בזה כמו שכתיב (תהלים קל"א,ב') אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי, שדוד המלך ע"ה הורה לנו שיצפה האדם לישועת השי"ת כמו שבעת שנולד האדם ואין לו עדיין דעת לכלכל נפשו משפיע לו השי"ת פרנסתו בשדי אמו, וכאשר יגדל מעט אך אין לו עדיין כח לפרנס עצמו אז אביו ואמו יכלכלו מחסורו, אכן כשיגדל עוד ויש לו דעה שלימה לשית עצות בנפשו לפרנס נפשו אז אין עוד השפעתו נשפע ע"י אחר, רק הוא ישתדל לברר מעשיו ויבטח בהשי"ת שזן ומפרנס לכל נפש, וזה שאמר דהמע"ה שויתי נפשי כגמל עלי אמו שאין בו עוד כח ודעת לכלכל מחסורו, ולכן סיים יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם, כי באם יצפה האדם להושע מהשי"ת ויאמר בכל לבו אליך ה' נפשי אשא אז קרובה ישועתו לבוא, וכן הענין כאן שכולם עסקו בפעולותם והשתדלותם שחשבו שע"י זה יתקרבו להשי"ת. אבל יהודה חשב שהוא מצדו אין בו כח להשלים נפשו, וצעק מאוד להשי"ת אליך ה' נפשי אשא, ואין לי שום עצה רק להוליד נפש טוב, והשי"ת היודע מחשבות הסכים למחשבת יהודה שענינו היה כענין דוד המלך ע"ה, ובורא אורו של משיח, והאיר לו השי"ת שמצא תקוה בנפשו שיתקן הכל בשורש כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת וישב), והיינו שאחר שהגיע למסור כל נפשו להשי"ת, אז האיר לו השי"ת מאין בא לו רצון ודעה הזאת, הלא ודאי לא נתרחקתי מהשי"ת, ואף שנדמה לו שאין ישועתו בה', אבל באמת ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי.

ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ. להבין החילוק מיעקב ועשו שנולדו גם כן תאומים, ויעקב היה ראשון ליצירה כדאיתא במדרש (רבה תולדות פס"ג י"א) משל אם תניחו שתי מרגליות בשפופרת כו'. ומכל מקום לא התגבר לצאת ראשונה מהבטן, וכאן בפרץ וזרח כתיב והנה יצא אחיו, שפרץ התגבר עליו ויצא ראשונה, אכן הענין בזה כי אצל יעקב לא היה ליעקב שום שייכות עם לידת עשו, לכן לא התגבר עליו כלל, כי בזה שהקדים עשו לצאת אין שום שייכות ללידת יעקב, וכמו שכתיב בפרשת וישלח שיעקב עשה כמה השתחוואות לפניו ואמר לו יעבר נא אדני לפני עבדו, יען שכל עניני עשו היו דברים קטנים בעיני יעקב ולא היה כדאי לפניו להקדימו, כדאיתא בזה"ק (וישלח קס"ו:) דאילו הוה ידע עשו חכמה דא יקטיל ליה לגרמיה, אבל בפרץ וזרח שהיו שניהם מטע ה' זרע ישראל, לכן הקדים פרץ לצאת, כיון שהוא גדול במעלה שיצא ממנו מלכות בית דוד, הראה פרץ לאחיו שצריך להיות לו הכנעה מפניו.

ויהי ה' את יוסף וגו' וירא אדניו כי ה' אתו וגו' ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף וגו'. מכאן יש ללמוד ק"ו מה מי שעשה את הצדיק לנאמן הצליחו ה', מכל שכן מי שמוסר כל רכושו וכל קניניו להשי"ת ומחזיקו לנאמן על אחת כמה וכמה שתשרה ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו.

והוא כפרחת עלתה נצה הבשילו אשכלתיה ענבים. מזה הכיר יוסף ששר המשקים ישוב על כנו, כי כשהשי"ת מצמיח ישועות לישראל המה קיימים לעולמי עד ולכן מושיע לישראל בהדרגה כדי שיודמה להאדם שביגיע כפו בא לו הישועה ויורגל בה, ואם ח"ו נפסק טובה מישראל נפסקת בבת אחת כדי שיורגש להאדם חסרון הטובה ויטעון לפני הש"י כי נשאתני ותשליכני מפני שמרגיש בחסרונו וע"י זה יושע, אבל בעכו"ם כשנותן השי"ת להם טובה נותן אותה בבת אחת שיכיר שלא מיגיע כפו באה לו הטובה, ובעת שנפסקת נפסקת בהדרגה כדי שלא ירגישו ולא יהיו להם טענה, לכן בשר המשקים שראה החלום בהדרגה מתחילת הפריחה עד גמר הפרי מזה הבין יוסף שהוא ישוב לכנו שזהו שייך לישראל שישועתן קיימת לעד, כדאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"א) למנצח על אילת השחר מה שחר כו' כך הוא גאולתן של ישראל קמעא קמעא, ושר האופים ראה בפעם אחת כל מעשה אופה היינו שלא בהדרגה ראה דבר שלם בבת אחת מעשה אופה גמורים לכן הבין יוסף כי יתלה על העץ (כי יוסף הצדיק התבונן בהחלומות כי יש להם שייכות לישראל כדאיתא בזה"ק [וישב קצ"ב.]).

בענין יהודה ויוסף שאח"כ הראה השי"ת ליוסף החלום של שר המשקים ושר האופים כמו שנתבאר בח"א (פרשת וישב ד"ה וישב), וע"ז כתיב (משלי י"א,ה') צדקת תמים תישר דרכו וברשעתו יפול רשע, והיה צריך לכתוב ורשע יפול ברשעתו, אך הענין בזה צדקת תמים תישר דרכו ולא יבא עליו חלילה שום עונש, ואף שנמצא בו איזה חסרון שמפני זה ראוי ליענש חס ושלום לא יבא עליו עד שיחזור וישלים חסרונו אכן השי"ת ברוב רחמיו מודיע לו חסרונו לא ע"י עונש כדאיתא בזה"ק (ויקרא כ"ג:) ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא אורייתא קא מודעא ליה חוביה ולא באורח דינא ורק ע"י שרואה רשע אחד שיש לו זה החסרון ונענש, מזה נתודע להתמים שנותן אל לבו שגם בו נמצא זה החסרון וחוזר בתשובה ומשלים חסרונו, וזה הוא וברשעתו היינו ברשעה הנמצא בתמים מזה יפול רשע, וכן היה הענין בשר האופים שנתלה כדי שיוסף הצדיק יתן אל לבו לתקן מעשיו כמו שנתבאר בח"א (פ' וישב ד"ה וישב א').