מי השלוח, חלק ב, ספר בראשית, מקץ

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר. זה שאמר הכתוב (ישעיה ס',א') קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. שישועת השי"ת קרובה לבוא כהרף עין. וזה מלמד אותנו השי"ת בפרשה הזאת שבפרשה הקודמת כתיב כל החושך והצרות שהיה לכולם. שיעקב אבינו אמר כי ארד אל בני אבל שאלה, היינו שאמר שכל ימיו לא נהנה מעולם הזה אפילו באצבע קטנה שלו רק ציפה שיהיה חלקו שלם לעולם הבא, וכיון שראה שנאבד יוסף הצדיק נדמה לו שלא יהיה לו גם עולם הבא חס ושלום, כדאיתא (תנחומא ויגש ט') שסימן זה היה ליעקב אבינו שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם ומזה היה ליעקב צער גדול מאוד, וגם השבטים כשראו צרת אביהם ובפרט כשראו שיצחק מנחם ליעקב ואין הדברים נכנסים בלבו התחרטו והתמרמרו מאד, כי מתחילה היה בדעתם שע"פ הטבע אדם מתנחם אחר בנו, וגם יוסף במקום שהיה שם היה לו צער גדול וחושך. ובפרשה הזאת האיר השי"ת ישועתו כהרף עין, וזה שכתיב קומי אורי כי בא אורך, שהשי"ת שלח ישועתו ואורו ליוסף הצדיק כהרף עין. וזה שאמר הכתוב (ישעיה מ"ד,ג') כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך, כמו שאדם נותן לצמא מים בזריזות, שממון אין האדם נותן בזריזות. אבל מים נותן תיכף כשרואה צמא, יען שאין בו חסרון כיס. כן מאיר השי"ת ישועתו כהרף עין למי שהוא צמא לד"ת. ובכלל העולם, ישראל הם צמאים הרבה לדברי תורה ובישראל בפרט גם כן יש חילוק. והשי"ת צופה ללב. מי שלבו צמא יותר לדברי תורה, לזה מאיר השי"ת ישועתו. וצמאון לדברי תורה הוא כשאדם מצמצם עיניו ולבו לבל יתפשטו עצמם ויחמדו לחלק חבירו, כי העין והלב הם שני סרסורי עבירה, כדאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שהעין רואה והלב חומד לחלק חבירו. כי בטבע האדם שיהיה לו קנאה אם רואה שלחבירו או לשכינו יש כל טוב, ולו פרנסתו מצומצמת. אז אומר השי"ת למה לך להסתכל בחלק חבירך, בטח הוא רצוני כן שלחבירך יהיו כל הטובות ואתה תצמצם את עצמך. אבל אם האדם עוצם עיניו ולבו לבל יחמוד לחלק חבירו ובלי שום קנאה מתפלל להשי"ת שיהיה ההשפעה לו בהרווחה. אז מראה לו השי"ת שמצד השי"ת אין שום צמצום בההשפעה. וישועת ה' כהרף עין. רק המניעה הוא מצד האדם שצריך האדם לברר עצמו בהשני לאוין לא תרצח ולא תנאף. ואחר שמברר עצמו בהם יראה מפורש אור ישועתו מהשי"ת מוכנת תמיד. ושורש הלאו לא תרצח הוא כמו שכתיב (זכריה ח',י"ז) ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם. ובזה מקיים הלאו לא תרצח עם כל פרטיו. ושורש מלא תנאף הוא כשמצמצם עיניו ולבו לבל יחמדו לחמדת עולם הזה שהוא חמדת דמיון, בזה הוא מקיים הלאו לא תנאף עם כל פרטיו. וזה שכתיב ויהי מקץ שנתים ימים, היינו אחר שבירר יוסף עצמו באלו השני לאוין אז היה צמא לאור השי"ת, ואז תיכף הושיע לו השי"ת. ולכן מתחיל הזה"ק (מקץ קצ"ג:) בזה הפסוק (תהלים י"ח,ט"ז) חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי. חי ה' הוא כשאדם מרחיק עצמו מכל חמדת דמיון וחיים ותענוג של עוה"ז רק מדבק עצמו בחיים של השי"ת שהוא חיים נצחיים, וחמדת אמת שחושק להתענג באור ה', ובזה מקיים לא תנאף עם כל אביזרייהו. וברוך צורי, היינו שמשבח להשי"ת על מה שנתן לו לב טהור לאהוב את חבירו ולקיים לא תרצח. אז תיכף וירום אלהי ישעי, שהשי"ת נותן לו כל מיני ישועות. אבל בעוד שאין האדם מבורר באלו השני לאווין, אם יקבל אז השפעת ישועה חלילה יתפשט בזה וישכח חלילה שהשי"ת הושיע לו, אבל אחר שבירר עצמו יוכל לקבל ישועת השי"ת כהרף עין. וזה שמסיים שם בזה"ק ברוך ה' יום יום אלו שנתים ימים, היינו כשנתברר בהשני ימים אז הוא יעמס לנו האל ישועתינו סלה. וזה שכתיב (תהלים ק"ה,י"ט) עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו, שאחר שנתברר באמרת ה' הושיע לו השי"ת בהרף עין. ונתקיים בו הפסוק (תהלים ל',ו') בערב ילין בכי ולבקר רנה, שבלילה חלם לפרעה ובבקר יצא יוסף מבית האסורים. שמאהבת השי"ת לישראל שולח צעקה נוראה קודם הישועה, שיהיה הלב צמא להישועה. כי יוסף הצדיק כל י"ב שנה היה ישן בלילה אך בלילה הזה בכה מאד כל הלילה, ונזכר אז שהיה מפונק בתענוגים כל הי"ז שנה שהיה אצל אביו, ועתה בכבל רגלו ברזל באה נפשו. והתפלל ובכה עד מתי אסבול כל הצער הזה, שבמכוון שולח השי"ת צעקה קודם הישועה, כדי שידמה שהישועה היא מצד תפלת האדם, ויהיה יגיע כפך. והושיע לו השי"ת תיכף ואז אמר ה' אלהי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך. ונתקיים עליו הפסוק (ישעיה מ"ט,ז') כה אמר ה' גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו.

ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי. שני שמות האלו קרא על שם חסדי השי"ת שהיה עליו, על דרך שכתיב (תהלים ל"ד,ט"ו) סור מרע ועשה טוב. ולכן קרא שם הבכור מנשה, שמורה שהשי"ת הצילו מכל מה שעבר עליו מיום צאתו מבית אביו שנמכר לעבד והיה בכבל רגלו, עד שהושיע לו השי"ת ונתן חנו לפני שר בית הסהר וניצל מכל רע. ושם אפרים על ראותו בטוב, וזה נקרא הפרני שנרחב לבו, כדכתיב ונתון אתו על כל ארץ מצרים. והודה להשי"ת על הטובה כפולה, אחד שיצא ממסגר אסיר, ועוד הוספת ראותו טובה שמשל על כל ארץ מצרים לאסור שריו בנפשו, כמו שבישר לאביו שמני אלהים לאדון לכל מצרים. וזה הפרני אלהים בארץ עניי שעל ידי שסבל זכה להטובה, והכיר טובה גם בהסבלנות.

וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו ויאמר הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם אלי ויאמר אלהים יחנך בני. ענין חנינה נקרא כשהשי"ת יסכים למעשי האדם אף במקום שנמצא עליו מקטרגים. ומזה היה עיקר גדולת יוסף שהשי"ת הסכים על מעשיו נגד כל המקטרגים. וזה דאיתא במדרש (רבה מקץ פצ"ב, ס"ה) לפי ששמענו חנינה בי"א שבטים ולא שמענו חנינה בשבט בנימין, והיכן שמענו כאן שמענו ויאמר אלהים יחנך בני. היינו שיעקב אמר על כל השבטים אשר חנן אלהים את עבדך, ובשבט בנימין לא שמענו ממנו חנינה, לפי שראה יעקב ששבט בנימין יכנס בהסתרות בפילגש בגבעה, וכל השבטים יתנגדו לו, לכן לא אמר עליו חנינה. אך יוסף אמר עליו אלהים יחנך בני, כי שבט בנימין על ידי התחברותו למדת יוסף הצדיק יתברר, כדאיתא בזה"ק (ויצא קנ"ג:) יוסף צדיק לעילא בנימין צדיק לתתא.

אלהים יחנך בני. איתא בגמ' (ברכות ל"ג.) הבדלה בחונן הדעת מ"ט א"ר יוסף מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה. ובירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מניין. כי הישוב הדעת שיש באדם מלמדתו חכמה להבדיל בין דבר לחבירו, וזה שברכו בחנינה היינו חונן הדעת, כי שבט בנימין מדתו היא לחטוף מהעכו"ם ולהכניס שללם לתוך ישראל. אם רואה בהם דבר טוב חוטף מהם הטובה ומכניסה לישראל, כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת ויחי) ואם רואה שהדבר הזה אינו טוב להכניסה לתוך ישראל אזי ישליך הטובה מאחריו, ולזה צריך ישוב הדעת מאוד. כמו מי שרץ מראש הר משופע לתחתית העמק רץ במהירות מאוד וקשה לפניו לעמוד באמצע, ורק מי שיש לו כח עצום לעצור מהירתו יש לו כח לעמוד באמצע. וכן בזה השבט שיש לו ישוב הדעת בעת שרץ במהירות ללקוט ולחטוף שלל, ואם רואה באמצע שלא טוב זה לפניו משליך מאחריו. וזה שכתוב (בראשית מ"ט,כ"ז) בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד, היינו שירוץ לחטוף הכל, ולערב יחלק שלל, שמה שיש בו טובה יקח אותו, ומה שאין בו טובה ישליך אחריו. וזה שברכו יוסף אלהים יחנך בני שיהיה לו דעת ובחירה עצומה מאד להבדיל ולהבחין בין רע לטוב.

האלהים מצא את עון עבדך. בשעה שנמצא הגביע באמתחת בנימין התחיל יהודה לחשוב עצמו מאין בא עלילה זו עלינו, הרי כלנו כנים ואין בינינו גנבים רק השי"ת המציא זאת לפנינו, ולמה המציא זאת בטח נמצא במעמקי לבנו חסרון אשר אין אנחנו מכירים החסרון הזה, לכן המציא השי"ת לידינו מעשה הזה כדי שיתראה בולט החסרון ממעשה הזה. וזהו האלהים מצא שהשי"ת המציא זאת כדי שאנחנו נחשב דרכנו שיש לנו החסרון הזה. והלך יהודה בלב נשבר מאוד, ואז התפללו (תהלים ס"ט,ב') הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש, וכתיב שם ואני תפלתי לך ה' עת רצון, היינו שידע האדם שבעת שהוא בצער ובלב נשבר אז הוא עת רצון.