מי השלוח, חלק ב, ספר בראשית, וירא

מכל הכנסת אורחים שקיים אברהם אבינו לא נכתב בתורה מפורש רק הפרשה של המלאכים שהם אינם צריכים לאכילה והוא נחשב לו למצוה ויש בזה כמה דברי תורה עמוקים.

ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר אלהים עמך בכל אשר אתה עשה. ענין סמיכת הפרשות, כי מתחילה דאג אברהם אבינו על שהכניס עצמו בסכנה במלחמת המלכים להציל את לוט שממנו יצאו עמון ומואב שיבבי בישא דירושלים, אך אחרי כן האיר לו השי"ת שממנו יצא מלכות בית דוד שנאמר (שמואל ב' ז',ט"ז) ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם, ואח"כ כאשר התפלל על אנשי סדום כי היה בדעתו שאינם רשעים, והראה לו השי"ת שהם שונאי ה' דאג מאוד על מה שהתפלל על רשעים אכן התנחם מחמת שהיה לוט ביניהם והוא צדיק, אבל כשראה שלוט בא על בנותיו הרע לו מאוד, אבל עד כעת לא הרע לו רק על מה שחוץ מגופו אולי יהיה מזה היפוך מכבוד שמים, אכן כאשר אמרה לו שרה גרש את האמה הזאת ואת בנה והשי"ת הסכים על זה באמרו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, אז הרע לו מאוד שראה שגם ביוצאי יריכו יש בהם היפוך מכבוד שמים, ודאג שמא מעשיו אינם רצוים לפני הש"י, אך כאשר אמרו לו אבימלך ופיכל, אלהים עמך בכל אשר אתה עשה. תיבת כל היא רבוי, שאפילו הסלקא דעתך גם כן טוב, והסלקא דעתך היה ישמעאל והקמ"ל הוא יצחק, וזה היה לו למשיב נפש, כדאיתא בזוה"ק (משפטים קכ"ג.) דעת גניז בפימא דמלכא, שהאדם יכול להבין משיחת אנשי העולם שכן הוא רצון השי"ת, וכמו שנאמר (ישעיה ל',כ"א) ואזניך תשמענה דבר מאחריך ודדייקינן מזה בגמ' (מגילה ל"ב.) שמשתמשין בבת קול, וכיון ששלא מדעתו אמרו לו אלהים עמך בכל אשר אתה עושה היינו כמו שנאמר (תהלים ע"ג,כ"ג) ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני, אז התנחם ואמר בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת, היינו שאני הייתי הראשון שעל ידי נתפרסם כבוד השי"ת בעוה"ז והרגלתי את הברואים לקרוא בשם ה' אל עולם ונטע אשל בבאר שבע, והתנחם בזה שה' אלהיו עמו, ואח"כ עלה בדעתו איך יכול האדם להתפאר עצמו בזה, ולכן נאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים ואיתא במדרש (רבה מצורע פי"ט,ס"ה) כי ימים של צער נקראים ימים רבים, לכן היה לו נסיון העקידה שיתחיל לברר עצמו ולברר כל נסיונות הקודמים, ובזה הנסיון היו כלם תלוים והיה יכול חלילה להפסיד כלם, ועל זה נאמר (תהלים ס',ו') נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה ונדרש זה הפסוק במדרש (רבה וירא פנ"ה, ס"א) על נסיון העקידה, שבמעשה העקידה נאמר בי נשבעתי נאום ה' ושם ה' קיים לעולם ועד, והיינו שזה האמת והקשוט יהיה לזכות לכל הדורות סלה, וכיון שראה שנמצא בכוחו למסור הכל להשי"ת, אז הבין שכל מה שעברו עליו עד עתה עשה רצון השי"ת.

ויאמר אברהם אנכי אשבע. מה שאמר בלשון נפעל ולא אמר אשבע להורות שאברהם אבינו הבין וראה מה שיהיה לעתיד ומצד זה נתפעל להשבע כמו שכתוב (ירמיהו ד',ב') ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה והתברכו בו גוים ובו יתהללו.

עיקר הנסיון מהעקידה מחמת שהיה מפורש לפניו הלאו לא תרצח, ומה גם לשחוט את בנו, כי בפשיטות היה בנקל לפני אברהם אבינו לקיים מצות השי"ת בכל נפשו אף להעלות עצמו, ורק כאן שאיתא בזוה"ק (וירא ק"כ.) שזה המאמר היה לו באספקלריא דלא נהרא, היינו שלא נאמר לו מאמר מפורש, והיה נבוך בלבו והיה יכול לפשוט הספק לכל צד, שבאם היה לו קצת נגיעה ליצחק כאהבת אב לבן היה פושט לעצמו שלא יעלהו שעמדו כנגדו מחשבות ודעות שונות והיה נבוך בהם וכדאיתא במדרש (רבה וירא נ"ו,ט"ו) היה לו מה להשיב אתמול אמרת כי ביצחק וגו' ועכשיו קח נא את בנך וגו' וחס ושלום לא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך, וזה היה עיקר הנסיון.

ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. זש"ה אני כברוש רענן ממני פריך נמצא (הושע י"ד,ט') ובזוה"ק (לך פ"ה:) פריי נמצא לא כתיב אלא פריך, ההיא תיאובתא דנוקבא דעביד נפש ואתכליל בתוקפא דדכורא ואתכליל נפש בנפש ואתעבידו חד כליל דא בדא כדאמרן. לבתר אשתכחו תרוויהו בעלמא ודא בחילא דדכורא אשתכח איבא דנוקבא. הענין בזה כי כל דבר שואף לשרשו, האבן שואף לירד, והאש לעלות,וכן אברהם אבינו שאף לעשות רצון השי"ת, היפך מעכו"ם שחפצם להכחיש כבוד שמים, אבל אברהם אף שזה הנסיון היה באספקלריא דלא נהרא כדאיתא בזוה"ק (וירא ק"כ.) והיינו שנעלם ממנו הבהירות, ורק בשרשו כיון לרצון השי"ת אף בעת שנסתר ממנו הסייעתא, ולכן כתיב פריך ששואף בטבעו לרצון השי"ת אף למעלה מדעתו, וזה נקרא תיאובתא דנוקבא, שבשרשו מקושר באהבת השי"ת וכן הענין בזווג השי"ת עם ישראל, שאף שישראל עלו במחשבה, והאבות הם המרכבה, אכן על ידי הנסיון נעשה הולדה להוריד אור השי"ת לעולם הזה שיתגדל מלכות שמים. אף בפועל בעולם הזה, ולכן התפלל בנסיון הזה להשי"ת הלא בכל הנסיונות אתה עוזר לי שאעמוד בנסיון ואחר שהכל מידך למה אתה מנסה אותי, והשיב לו השי"ת שכיון לרצונו יתברך שלא ינסהו עוד.