מי השלוח, חלק ב, ספר שמות, תרומה

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. היינו שצוה הש"י שישראל יסייעו לו בכל ההנהגות דבר בעתו כדאיתא בספר הבהיר (השייך לקמ"ו.) הרימו אותה בתפלותיכם ומי הוא אותו שנדבו לבו להמשך מן העולם הזה כבדוהו כי בו אני שמח שיודיע שמי וממנו ראוי לקחת את תרומתי שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי מאותו המתנדב דא"ר רחומאי צדיקים וחסידים שבישראל שמרימין אותי על כל העולם בזכיותיהן וכו'.

ויקחו לי תרומה שצוה הש"י שכל אחד יפריש לעצמו שעה מובדלת לה' בכל יום ולהתבודד בעבודת הש"י.

ויקחו לי תרומה. במדרש (רבה תרומה פרשה ל"ג א') יש לך אדם לוקח מקח יש בו זהב ואין בו כסף יש בו כסף ואין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף וכו' יש בו זהב וכו' יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים כרמים ולא שדות אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים וכו', היינו כי בעניני העולם הזה אין בהם שני הפכים מתאחדים כאחד כי זהב הוא יראה וכסף הוא אהבה, לכן בשורשם המה שני הפכים ובשורשם אינם מתאחדים בעולם הזה, וכן שדה היא התפשטות וכרם הוא סדר כדאיתא בגמ' (ברכות ס"ג:) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, אבל בד"ת נמצאים כל ההפכים ומתאחדים שם כאחד לעבוד בהם את הש"י.

ועשו ארון עצי שטים וגו' וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו וגו'. איתא בגמ' (יומא ע"ב:) (שקלים פ"ו ה"א) שלש ארונות עשה בצלאל שתים של זהב ואחת של עץ ונתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וציפהו, הג' ארונות מרמזים על המלך וכהן גדול וצדיק יסוד עולם ונרמזו בזה"ק (יתרו ס"ז:) והשנים של זהב מרמזים על המלך שהוא נגד הפנימי, וכהן גדול הוא נגד החיצון, והאמצעי של עץ רומז על צדיק יסוד עולם שהוא המשפיע, והנה הכ"ג והמלך צריכים לבחינת צדיק, כי הכ"ג אין לו שייכות לזה העולם כל כך כי הוא עובד הש"י תמיד בעבודה נפלאה כמו שנאמר על הכהן (מלאכי ב',ז') כי מלאך ה' צבאות הוא, ויכול הכהן גדול לשכוח לגמרי מזה העולם, לכן צריך לבחינת צדיק שיקבל על ידו השפעה בעולם הזה, והמלך מחמת שיש לו כח תשוקה לקבל השפעה יותר מכפי כלי קיבולו בדעתו לקבל, לכן צריך לבחינת צדיק לקבל ההשפעה בהדרגה ובצמצום כפי שיש דעת לקבל, ולכן מדת צדיק הוא באמצע מפני שמדתו מכריע בין המלך ובין הכהן הגדול.

כל מדות הארון היו חצאים כי לקנות דברי תורה צריך לידע שחסר לו והוא עומד באמצע, ובלי דברי תורה אינו שלם, כי אין הש"י משפיע דברי תורה רק למי שמכיר שהוא חסר מהם ונצרך להם להשלים חסרונו, אבל אם רק חומד ומתאוה להם כמו לחכמה אחרת אם כן הרי גם המלאכים חמדו לה, כמו שנתבאר בחלק ראשון (מסכת שבת פ"ח) וזה היה תשובת אליהו זכור לטוב לאותו תלמיד בני לא זכה האיש לדברי תורה אלא א"כ מוסר נפשו למיתה עליה לכבוד שמים וכו' (תדבא"ר פכ"ב) והנה אי אפשר לומר שלא היה לו כונה רצויה בזה שאמר שהוא חומד ומצפה לדברי תורה, שהרי נתגלה לו אליהו ז"ל ומסתמא כשהיה לו גילוי אליהו היה כונתו טובה רק שאמר לו שירצה לקבל התורה כמו חכמה, וכן מצינו (בתדבא"ז פי"ד) שאליהו שאל להציד בני מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות וכו' היינו שאמר לו אליהו ז"ל אם תדע שחסר לך ד"ת כמו לחם אז תבין יראת ה'.

ועשית מנרת זהב טהור וגו' גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו. גביעיה הוא נגד אברהם אבינו, שהיה הראשון שפרסם את הש"י בעולם ותיקון הכלי קבלה לקבל תמיד השפעה מהש"י. כפתריה הוא נגד יצחק אבינו, כי כפתור מורה על בליטה מפורשת כענין כך שמע משה מפי הגבורה שהוא דבר בולט ומפורש, ומידת יצחק היה להסתלק מן הספק רק כשראה רצון הש"י מפורש אז נכנס להדבר הזה ועשה זאת. ופרחיה הוא נגד יעקב אבינו כי הוא לא היה לו בליטה מפורשת בשום דבר יען שהיה נכלל משניהם, לכן בכל רגע ובכל מקום שפנה עצמו היה לו יראה כדאיתא בזה"ק (יתרו ע"ט.) והנורא דא יעקב וכו' לית דחילו אלא באתר דהוי שלימותא שכיח, וזה נקרא פרח דבר דק מאוד.

ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עמדים. רומז אם יאונה לאדם דבר שיש בו שני הפכים ואינו יודע אנה לפנות, לזה העצה שיעמוד מצדו בשוה ויהיה שב ואל תעשה.

מה שכל הכלים נאמרו בפרשה הזאת חוץ ממזבח הזהב שכתיב בפ' תצוה, לפי שלידת שאר שבטים נאמרו בפ' ויצא חוץ מלידת שבט בנימין שכתיב בפרשת וישלח, כי מדת בנימין הוא ללקט מחוץ ולהכניס לתוך ישראל וכן קטורת רומז על זה.