מי השלוח, חלק ב, ספר שמות, תצוה

ואתה תצוה את בני ישראל. במדרש (רבה תצוה פל"ו,ד') בד' דברים נתאוה הקב"ה למעשה ידיו, וכו' ואלו הן ד' דברים, הקב"ה סובל עולמו וכו' וצוה לבני קהת שיסבלוהו וכו' והקב"ה משמר עולמו וכו' ואמר לישראל שישמרוהו וכו' ומאיר לעולמו וכו' ואמר לישראל ויקחו אליך שמן זית זך, ולא חשב הד' שהקב"ה זן את עולמו כמו שנחשב זאת בתנחומא (תצוה ב') ואף שבתנחומא ג"כ חסר שומר, אכן בתנחומא לא אמר מתחילה שיש ד' דברים, אבל כיון שבמדרש רבה התחיל בד' דברים למה לא חשב זן את עולמו וכמו שמצינו בגמ' (ע"ז ג':) יושב וזן את עולמו. אכן אלו השלשה הם מורגשים לכל נפש שבכל עת רואה האדם שנצרך בהם להשי"ת, סובל את עולמו האדם מרגיש שהוא רק מרצון השי"ת אשר רקע הארץ על המים ובלא השי"ת לא היה לו שום מקום, וכן שומר את עולמו ג"כ מרגיש האדם שיש כמה מקרים בעולם ואין לו שמירה רק מהש"י, וגם מה שהשי"ת מאיר לעולמו ג"כ מורגש לכל אדם, אבל מה שהשי"ת זן את עולמו זה אינו מורגש כל כך כי יוכל האדם לטעות ולומר שמזונו בא לו מכוחו ועוצם ידו, ולכן לא חשבו המדרש, ונגד אלו הד' יש ד' מיתות ב"ד, סקילה היא נגד סובל את עולמו, כי זה חטא עד שאין לו מקום בעולם, ולכן כל הנסקלין נתלין מפני שאין לו מקום בעוה"ז לכן נתלה באויר, שרפה היא נגד מאיר לעולמו, אף שיש לו מקום מ"מ אור חייו הפסיד, כי שרפה היא שרפת נשמה וגוף קיים, והרג הוא נגד שומר את עולמו, כי השמירה והגנה נסתלקת ממנו, וחנק הוא נגד זן את עולמו כי מי שמגיע לו חנק הוא מחמת חטא שחטא בקבלה שנדמה לו בקבלתו שמקבל מחמת כוחו ועוצם ידו לכן נתחייב חנק שענשו הוא שלא יהיה לו כח לקבל, ונגד אלו הד' תקנו לנו חז"ל לומר בתפלה אלו הד' אדון עוזנו צור משגבינו מגן ישענו משגב בעדינו שהשי"ת משגיח עלינו באלו הארבעה (סובל, אדון עוזנו. זן, צור משגבינו. שומר, מגן ישענו. מאיר, משגב בעדנו. נמצא בלקוטים מכ"י אחי בעל ארחות חיים זללה"ה).

שמן זית זך כתית. אלו הד' תיבות הם נגד הד' אותיות של אהרן הכהן.

ושמת את שתי האבנים על כתפת האפד אבני זכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון. הענין בזה כי השי"ת נקרא חכם הרזים בגמ' (ברכות נ"ח.), שברא נפשות רבות בדעות שונות ומכחישים אלו את אלו, וכן יש תמיד בין ישראל עצמם שבני לאה אומרים על בני רחל שהם מצמצים עצמם יותר מכפי הראוי והש"י לא צוה כן, ובני רחל אומרים על בני לאה שהם מתפשטים עצמם יותר מכפי הראוי, וכיון שהם מתנגדים אלו לאלו א"כ היאך יוכל להיות שכולם טובים, אכן אהרן הכהן נשא אותם על כתיפיו כמי שנושא משא על כתיפיו, לפי שזו המשא שייכות לו מחמת שהיה לאהרן הכהן לב טוב שמברר לכל נפש מישראל שכל אחד פועל במדתו גם למעלה מדעתו ובעתו ובזמנו מכוין לרצון הש"י ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

ועשית חושן משפט. חושן רומז שהאדם צריך שיהיה מבורר כל כך במשפט עד שאפילו קניניו לא יוכלו להזיק וכמבואר בחלק ראשון (בפרשת משפטים ד"ה ואלה) ומצד זה המשפט היה הדין שתם ישלם נזק שלם, ואם הוא מועד גם בעליו יומת, אך אין האדם יכול בדעתו לברר עצמו כל כך לזאת הוא האפוד שרומז על סמיכה, כמבואר בחלק ראשון (פרשת תצוה ד"ה ואלה ב') שהוא חיזוק ותקופות להאדם שהשי"ת מנהג עמו כפי דעת האדם, ומזה יש כל הרחמנות שהתם לא ישלם רק חצי נזק והמועד ישלם בעליו הכופר ולא יומת, רק כופר ישית עליו.

רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו. הענין שהיה החושן כפול כי כל לבושי כהן גדול רומזים לתפלה, ולכן היה החושן כפול שבפנים היה לו תמיד צעקה הושיעה אדוני המלך, שאע"פ שכבר התפלל כמה תפלות בכל לבו ולא נענה, מ"מ אינו מייאש עצמו רק חוזר וצועק הושיעה אדוני המלך, ונקודת התלמיד חכם הוא שמכיר שאין לו שום כח מעצמו רק מהשי"ת אפילו כח תפלה כמו שכתיב (ישעיה כ"ו,י"ב) ה' תשפות שלום לנו, כי גם כל מעשינו פעלת לנו, והיינו שהכל בידי שמים, ונקודת המלך ישראל הוא תקופות גדול עד שכל מה שבלבבו יעשה, כי מה שעולה בלבבו הוא בטח רצון הש"י, וזה הוא מדרגה גדולה שלא נצרך לשום עצה משום נביא, כמו שכתיב (דה"ב כ"ה,ט"ז) הליועץ למלך נתנוך חדל לך ושם היה הענין עמוק בזה כמבואר בחלק ראשון (ויקרא ד"ה על כל) כי מלך כל היוצא מפיו הם דברי אלהים כמבואר בחלק ראשון (שופטים ד"ה שופטים ב').

רבוע יהיה כפול. ותרגומו עיף, עיף מורה על כלי קיבול ריק ומעופף, היינו שהחושן רומז שלב אהרן היה מלא רצון ואהבה ולא סר מלבו אף רגע לצעוק הושיעה אדוני המלך, וזה שאיתא (במסכת אבות פ"ה מ"ז) שאחת מעשרה נסים שנעשו במקדש שלא אירע קרי לכהן גדול ביום כפור, ובאמת הלא עשו הרבה השתדלות לזה כדאיתא בגמ' (יומא י"ט:) שפרחי כהונה היו מכין לפניו באצבע צרדא כדי שלא יישן, אכן אם היה לבו מתנמנם ופוסק רגע מלצעוק להשי"ת לא היה מועיל כל ההשתדלות בזה, שבמקום המקדש שהיה עיני כל ישראל אליו שהוא מורה לישראל שאין שום הויה בעולם רק השי"ת לבדו, וכן כהן הגדול שהוא מובחר נפשות ישראל ומדוגל בכח עבודתו ויום הכפורים הוא יום המדוגל בשנה שהוא נעלם ונסתר מכל מערכת ההנהגה, וכדאיתא במדרש (רבה בראשית ג',י') ויהי ערב ויהי בקר יום אחד זה יום הכפורים ואחד הוא שאינו במספר השיתוף כדאיתא בזוהר חדש (בראשית) קב"ה אקרי אחד וכו' קב"ה אקרי ראשון ובמדרש (רבה נשא פי"ג,ח') יום אחד יום ראשון אינו אומר אלא יום אחד וכשם שאמר יום אחד יאמר יום שנים יום שלשה, אלא למה אמר יום אחד שעד שהקב"ה היה יחידי בעולמו נתאוה לדור עם בריותיו, ולכן איתא בגמ' (יומא כ'.) השטן בגימטריא שס"ד וביום הכפורים אין לו רשות לקטרג וכדאיתא בזה"ק (תצוה קפ"ה.) העצה בשעיר המשתלח לדחות קטרוגו, דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא בגין דקב"ה יטול עמיה גורל וכו' (וכמו שנתבאר בענין יו"כ), ולכן אם היה הכהן הגדול שוכח רגע אחת מלשית ה' לנגדו והיה חושב שיש לו איזה כח והויה בפני עצמו היה לו מכשול, שענין מכשול הזה שנקרא בתורה מקרה, היינו שנדמה לאדם שיש מקרה בעולם בלא השגחה פרטית, ומזה נדמה לאדם שיש לו כח הויה בפני עצמו, וזה הוא גיאות שהאדם מתגאה שזה שורש היצר הזה והחטא הזה שבא מגיאות שהאדם מתגאה ונדמה לו שיש לו כח השפעה, וכמו שמצינו שבמסכת סוטה נזכר כל עניני גיאות וגודל היזקם, ובגמ' (שבת ק"י:) הרוצה שיסרס תרנגול יטול כרבלתו ומסתרס מאליו ומסיק שם דרמות רוחא הוא דנקיטא ליה לפי שאין לו גיאות אין לו תאוה, ועיקר העצה נגד יצר הזה הוא שפלות והכנעה מהכרת רוממות הש"י, ולכן היה נס גדול בכהן גדול שאם היה נמצא דמיון בנפשו שום כח הויה בפני עצמו היה שולט עליו הקטרוג חס ושלום וזה היה רק בדרך נס.

ויהלום. הוא נגד זבולן, כי יהלם הוא אותיות להים, כי זבולן היה חלקו בים כמו ביבשה, ואף שים הוא מקום שאין שם שום ישוב ומטריד דעת האדם מאד, אך זבולן היה לו תקיפות ובטחון בהשי"ת ולכן היה בנייחא בים כמו ביבשה, וכמו שכתיב (דה"א י"ב,ל"ג) מזבולן יוצאי צבא וגו' ולעדור בלא לב ולב, ותקופות בטחונו היה כענין שבט יהודה, אך זה היה החילוק כי יהודה יוכל מתקופות בטחונו להלחם בים כמו ביבשה ומראה תקופתו גם בפועל וזבולן רק בדעתו יש לו נייחא ובטחון ותקופות.

פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון. פעמון רומז על יראה וספק מלשון ותפעם רוחו, ורמון מורה על תקופות כדאיתא בגמ' (עירובין י"ט.) שמלאים מצות כרמון, ואלו השנים עוברים תמיד על ישראל ומתחלפים פעם יש לו יראה ופעם יש לו תקופות כמבואר בפרשת בראשית (על פסוק אלה תולדות השמים), ולכן כתיב ופעמוני זהב בתוכם, שאף שיהיה להאדם תקופות עצום מ"מ יהיה בהתקופות יראה עצומה באמצע, ובאלו השנים יבוא אהרן אל הקדש כדכתיב והיה על אהרן לשרת.

ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדש לה' וגו' והיה על מצח אהרן וגו' ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. והנה הציץ והמכנסים כתובים יחד להורות בזה שאף שאהרן הכהן היה הנבחר מכל ישראל שהשי"ת חתם עצמו על מצחו קדש לה', היינו שמחשבתו היה מקושר תמיד ברצון השי"ת, מ"מ מצד עצמו בא האזהרה ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה להשמר מכל תאוה אפילו החמורה שבחמורות, ואף שנדמה שלנפש יקר כזה לא צריך האזהרה כי לא יעלה זאת על מחשבתו, אכן מ"מ מצד עצמו צריך האדם להשתדל תמיד בשמירה וזהירות וכמו שכתוב (משלי ג׳:ה׳) ואל בנתך אל תשען, וכדאיתא (אבות פ"ב,מ"ה) ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, וזה הוא לימוד שאפילו הנפש היקר מאוד שהוא מבורר בשורש מכל מקום צריך מצדו תמיד שמירה וזהירות.