מי השלוח, חלק א, ספר במדבר, מסעי

אלה מסעי בני ישראל וכו' ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. הענין שנאמר תחילה ויכתוב משה וכו' ואח"כ כתיב ואלה מסעיהם וכו'. הענין בזה כי בהמ"ב מסעות נכללו כל הנסיונות וההתנשאות שישיג כל נפש מישראל, כי מצד השי"ת כל הבריות היו להיות שוים במדרגותם כי כלם למקטון ועד גדול יש להם הויה מעצמותו ית', אך כי ברא דרכים בנסיונות לפני האדם בכדי שיהיה לאדם יתרון ע"י מעשיו ומצד זה יבא גם התנשאות לאחד על חבירו, ועי"ז תחילה כאשר נכתב עפ"י ה', נכתב מוצאיהם למסעיהם, כי מצד הש"י אין שום יתרון לאחד על חבירו כי כלם חיים בהויה מעצמותו ית', וגם אין יתרון למעשי האדם רק במה שהוא חפץ בוחר, כי כאשר יצאו ממצרים היה הגאולה בדרך דילג, מדלג על ההרים וכמאמר האר"י ז"ל והוא שלא הבחין הקב"ה למעשים כלל, כי גם על ישראל היה טענה כדאיתא במדרש (במדבר רבה פרשה כ"ג,ב') הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, אך הש"י גאלם ברוב רחמיו כי אצלו היה מבורר כי כל ישראל אדוקים בהש"י. אך בהמסעות בררו א"ע לעין כל בהמסעות האלה כי הם נקיים בשורשם, ועי"ז נאמר עפ"י ה' היינו מצד הש"י, תחילה מוצאיהם ישיגו חן טוב אצל ה', ואח"כ מסעיהם היינו יצא לאור על הברור כי הם טובים בשורשם, אך אח"כ הוא מדבר מצד האדם, נכתב ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי מצד האדם הוא שקונה לו טובה ע"י מעשיו ונסיונות.

ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה. היינו בכל דבר שאדם מסופק האיך רצון ה' נוטה, אז העצה היעוצה לו שיגדיר א"ע מהמעשה, וזה ויחנו בחרדה, כי ע"י חרדה שיהיה לאדם, טוב לו לחנות ולהיות שב ואל תעשה כמו עתה שנשבעו שלא ידחקו את הקץ (כתובות קי"א.). ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות. היינו בעת שהש"י יחפוץ לקבץ אותנו אז יתן תקופות בלבם שלא יחרדו, הלואי שתהיה בקרוב בימינו.

הענין שלא נאמר נשיא בבני יהודא ושמעון ובנימין, כי אלו השבטים היה אהבה גדולה ביניהם והיה נמצא בהנשיאים שלהם חיבה לשבטם שלא היה יכול להתקרא בשם נשיא שלא היו מתנשאים כלל על שבטם, ולכן נאמר בגמ' סוטה [מ"ב.] לא יהודא על שמעון ולא שמעון על בנימין כי אלו היו אוהבים מאוד.

כן מטה בני יוסף דברים. אף כי ענין טענות בני יוסף נראה כעין רעה ח"ו כי הוא דקדוק קטן שלשבטם יהיה חלק קטן מעט, אך כי ארץ ישראל רומז על עוה"ב ואז יהיה הכל מדוקדק כחוט השערה, כי עתה צוה הש"י לפזר וליתן צדקה, כי אין ידוע חלקו של אדם, אך לעתיד יהיה כל אחד נכוה בחופתו של חבירו שאין שייך לו וכאן חלוקת א"י רומז ג"כ על עתיד לכן דקדקו מאד.

כן מטה בני יוסף דברים. הענין שנכתב בסיום התורה פרשה הזאת שאינה נוהגת רק לשעה. והענין בזה להראות להם לישראל כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. לחם היינו ד"ת כללים הנצרכים לכל בכל עת לכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה והם התרי"ג מצות. והעיקר הוא להבין בד"ת בכל זמן את רצון ה' מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן, ומד"ת יצא אור ללבות ישראל שיבינו עומק רצון ה' כפי הזמן. ועי"ז נכתב הפרשה הזאת אחר סיום כל התורה, בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצא פרטים לכל עת ולכל זמן וכל ד"ת הם עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ הש"י עתה ויעסוק בה, ע"כ נכתב הפרשה הזאת שהוא ג"כ אינו נוהג אלא לזמן.