מי השלוח, חלק א, ספר במדבר, מטות

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר וכו'. (בגמ') (ספרי מטות ב') כל הנביאים נתנבאו בכה הוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר. ודבר זה לא היה נוהג אלא בדור הזה, והוא כי כל הנביאים היה שליחותם לישראל במאמר נביאתם כפי העת והזמן וכפי כח השגתם כן התנבאו, ועלה ברוח נביאתם אשר דבר נבואה הלז יהיה קיים לעולמי עד, אך באמת נמצא שנוים כפי ערך דור ודור, וע"ז הוסיף עליהם משרע"ה להתנבאות בזה הדבר, היינו שהוא השיג כל דבר לפי שעתו ומקומו והבין כי הנבואה אינה רק לזמן ולאחר זמן יחפוץ הקב"ה בענין אחר, ולכן בפרשת נדרים נאמר זה הדבר אף שהוא נוהג לדורות כדיליף בגמ' (בבא בתרא ק"כ:) משחוטי חוץ, אעפ"כ נאמר זה הדבר, כי הנודר מדבר הוא לפי ערך השגתו שדבר הזה ירע לו לעבודת ה' וגם שאין בדבר הזה שום טובה, ולכן נאמר זה הדבר שצריך האדם להבין כי לא נאסר לו רק לזמן, והש"י יוכל ליתן לו כח לקבל כל הטובות שבעולם ולא ינתק מעבודת הש"י.

איש כי ידר נדר. זש"ה (תהלים ק"ד, כ"ד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. כי שורש ענין איסור נדרים לאשר באמת כל הגדרים והסייגים הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה כולם הם נכללים בהתרי"ג מצות, אך התרי"ג מצות הם נצרכים בכל עת ובכל זמן לכל אדם הכל בלי שינוי ותמורה בשום ענין, ולאשר נמצא דברים בעולם אשר לפי השעה הם אסורים ולכן אף אם ישכיל אחד לאסור על עצמו או על דורו ולהגדיר לפי העת עכ"ז לא היה רק כאיסור דרבנן וגדר, ולכן ניתן פ' נדרים, אשר כל גדר לפי העת שיהיה נצרך יהיה נכלל בד"ת ויהיה כאיסור דאורייתא, כי בעת שנצרך הוא באמת ככל התרי"ג מצות שנמסרו למשה אך שהם מקבלים שינוי לפי העת והזמן. ולכן בעת אשר יעשה כל אדם הנדר בעת ההוא להגדיר א"ע הוא משלים לד"ת כמבואר בגמ' (שבת קי"ט:) כל האומר ויכולו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי תכלית בריאת העולם היה למען יתהלל שם ה', נמצא בעת אשר כל אחד עומד לשבח ולהודות על הבריאה הזאת הוא משלים, כאילו נעשה שותף, וכמו כן בעת עשיית גדר ונדר לפי העת משלים אז לכבוד התורה, וע"ז כתוב [שם] מה רבו מעשיך ה' וכו' מלאה הארץ וכו', היינו כי מלאה הארץ אף עתה בכל שעה ושעה קניניך היינו השלמת ד"ת לעשות השלמה בדברים וסייגים לאיסור דאורייתא.

איש כי ידר נדר. איתא במס' נדרים [י.] מאי קונם ר' יוחנן אמר לשון נכרים הן ר"ל אמר לשון שבדו להם חכמים. הענין בזה כמ"ש (איוב כ"ח,כ"ח) יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. חכמה, הוא שהאדם ישכיל על כל דבר ויבין לאשורו אם נכון לפניו לעשותו והדבר אשר לא יכשר לפניו יגדיר א"ע ממנה. ובינה, היא כשלב האדם מזוכך שלא יבא בלבו שום דבר נגד רצון הש"י ולא שום חשק נגד רצון ה'. וכל מי שאין עוד לבו מזוכך צריך לגדרים וסייגים שלא יבא לידי מכשול, ולכן אמר ר"י כי כל הלשונות של נדרים לשון נכרים הן כי כל לשונות של נכרים נקרא עלגי לשון כידוע, וגם זה האדם אשר עדיין לא בא לכלל בינה להיות קבוע בלבו לבל יוצטרך עוד לגדרים וסייגים ע"כ לשון נכרים נקרא, ור"ל אמר לשון שבדו להם חכמים, כל אחד אמר לפי שורשו, כי ר"י היה צדיק מעיקרו ור"ל אמר לפי שורשו כי רב חסד מטה כלפי חסד, אף הלשונות האלו לשון חכמים הם. כי ה' ברוב רחמיו לא יעזוב אפילו כוונה לש"ש אף שעודנה לא נגמרה.

נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. מדין מורה על דמיון, כי משה היה נקרא חכמת כל ישראל כמו שמבואר בפרשת תצוה [ד"ה ואתה תצוה] ואמר הקב"ה למשה כאשר יסיר דמיון מלב ישראל אז לא יוצטרכו בני ישראל להשתמש בחכמה לדעת עפ"י חכמתם את רצון ה', כי אף בלי דעת יכוונו את רצון ה'.

ויצבאו על מדין. ויצבאו הוא מלשון אצבע, היינו כי כל אחד מהלוחמים כיון את המטרה כמורה באצבע, כי לכל ישראל ניתן ד"ת לשמרם בכלל שוה בשוה, אך נמצא לפעמים שמכח האומות יבא יצר רע ללב ישראל, ומאיזה אומה שיבא היצר כפי אופיה של אומה זו, כן צריכים ישראל לשמור בזה ביותר מכל שאר ד"ת שלא יכשלו, וגם כאן בירר מרע"ה אנשים שילחמו במדין ובירר אנשים שיוכלו לעמוד כנגד יצרם של מדינים. גם ויצבאו מלשון צבא שהוא לשון מדוגל שאלו הנבררים היו המדוגלים שבישראל במדותיהם בכדי שיוכלו לעמוד נגד המדינים.

ויקצוף משה וכו' הן הנה היו לבני ישראל וכו' על דבר פעור. בכאן הראה מרע"ה לפנחס שטעה באותו טעות של זמרי וכל המתים בדבר פעור, כי טעותם היה שראו כי הנפשות האלה היה בהם קדושה, כמו שטען זמרי (סנהדרין פ"ב.) בת יתרו מי התיר לך וטענתו היתה כמו שמרע"ה הבין כי צפורה היתה שייכת לו כך הוא מבין שכזבי שייכת לו כמאמר האר"י ז"ל [מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו] שהיא היתה גילגול דינה, והוא היה שכם, ושם פנחס ראה טעותו והרג אותו וכמו שנתבאר שם, כי בעוה"ז לא בחר הקב"ה בענין זה. וכאן הראה מרע"ה לפנחס כי גם עתה טעו בזה שהחיו נפשות ממדין לפי שעלו חינם בעיניהם וטעו שיכולים להכניסן לקדושה, אך בכאן לא היה המעשה לפועל, ולפנחס היה נראה שהם מותרים להחיות, אך מרע"ה הבין שבעומק הם אסורים, והראה מרע"ה לפנחס שגם במעשה דפעור סברי הם שהנפשות מותרים, וכי באמת היה להם איזה צד שייכות להנפשות.

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה. ולכאורה היה מהראוי לכתוב הבאים מצבא המלחמה כמו שנכתב מקודם. אך הענין בזה כי האמת, אחרי אשר קצף מרע"ה באמרו החיים כל נקבה, היה בידם מה להשיב נגדו, ורצו להשיב, אך בראות אלעזר הכהן כי עתה כאשר ישיבו דבר סתירה נגד מרע"ה יקלקלו עד אין שיעור, לאשר משה רבינו ע"ה היה עומד עתה בכל הענינים בשלימות לחיי עוה"ב מבלי שום שייכות לעוה"ז, ועד כה היה בכח מרע"ה למחול, ועתה בעת הזאת לא היה בידו למחול, ואלעזר הכהן הבין הדבר לאשורו ומיהר לרמוז לישראל לבל ישיבו עתה ח"ו שום דבר סתירה נגדו, והיינו הבאים למלחמה, כי היה בלב ישראל להשיב עתה נגד משה רבינו וזאת היא המלחמה נגד מרע"ה, ואמר לישראל הלכות גיעולי עכו"ם כי אף איסור בלוע מכעס אסור, וכשמעם אשר אף בלוע אסור אז אמרו ונקרב את קרבן ה' לאשר מידי הרהור לא יצאנו, וחלודה שלמדו רבותינו מזה [עיין רש"י כאן] הוא ג"כ רומז על כעס, ולזה יקרא פנחס בן אלעזר משיב חימה בן משיב חימה והיכן מצינו באלעזר שהשיב חימה, אך כנזכר.