מי השלוח, חלק א, ספר שמות, ויקהל

ויקהל משה וכו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת וכו' קחו מאתכם תרומה לה'. הענין הוא שנאמר שבת כאן קודם מלאכת המשכן, כי בבנין המשכן נתחברו כל ישראל בלבם מבלי שום התגאות אחד על חבירו, כי בתחילה עשו כל חכם לב במלאכת המשכן כל אחד את עבודתו והראה לו כי עשו מלאכה נפלאה למאד, ואח"כ כאשר ראו החיבור שנתחבר יחד כל העבודה כל היריעות והקרשים, ראו כי כל אחד שייך לחבירו כאלו עשאם אדם אחד, והבינו כי כל מה שעשו לא היה בשכלם רק בסיעת הש"י ביד כל העושה במשכן, שיהיה אח"כ שלימות צורת הבנין, ואיך יוכל להתגאה אחד על חבירו מאחר שלא עשה בשכלו רק בסיעת ה'. וכן בגמ' מגילה [ט.] במעשה דתלמי שכינס ע"ב זקנים והסכימו כלם לדעה אחת וכתבו לו כמה שינוים, ודמה כל אחד בלבו שעשה וכיון לחכמה עמוקה, אך כאשר ראו כי כלם כוונו לדעה אחת אז הבינו כי היה בסיעת ה'. ולזה נאמר פרשת שבת אצל מלאכת המשכן, כי עיקר התחברותם היתה ממצות שבת, כי שבת היא תוך כל המצות הנמצא בם כוונה לש"ש וזה הכוונה נקראת שבת, וגם במלאכת המשכן שכל עבודתם היתה לכבוד שמים כדי שתשרה שכינה בישראל, ובזה נתחברו לבם כי השכינה לא היתה שורה אף כשנחסר יתד אחד, ולכן לא היו יכולים להתגאות אחד על חבירו כלל, אף עושה הארון נגד עושה יתדות החצר כמאמר הגמ' (סוטה מ'.) מה איכפת לך, מיני ומיניה יתקלס עלאה, וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל.

ראו קרא ה' בשם בצלאל וכו'. איתא במדרש [שוחר טוב פר' כ"א] ניתן ההוד למשה וההדר ליהושע. הענין הוא כי הדר נקרא מה שהוא תפארת לעושיה, היינו שהמעשה שעשה זה נושא חן בעיני כל אדם והכל מפארים מעשיו שכוונתו נראה לכל שהיה לשם שמים. והוד נקרא תפארת לו מן האדם, היינו שאינו מקבל העושה את המעשה תפארת מן הרואים, כי הוא על הלבוש נגד השכל, רק התפארת לו מן האדם היינו צורת האדם שהוא יורד לעומקה של תוך הדבר אבל על הלבוש אין לו תפארת. וזהו ניתן ההוד למשה היינו שמעשיו לא היו רק בעומק לש"ש, אבל על הלבוש לא היה לו שום תפארת כדאיתא (בגמ') (מדרש תנחומא ויקהל ג') שהיו מרננים עליו שהוא ממנה את קרוביו לנשיאות ולכל דבר, כמו שטענו עליו עדת קרח ולא שהוא מצווה כן מפי הש"י, ובאמת שלא היה מקום ח"ו לחושדו בזה כי הכל היה מצד הש"י וגם כאן במה שמינה לבצלאל במלאכת המשכן היה מפיו ית', שהרי הש"י נתן לבצלאל חכמה ובינה יותר מכלם שהיו עובדים במשכן, וזה שאמר משה ראו קרא ה' בשם בצלאל, אף שהש"י לא אמר רק למשה בלבד ראה קראתי בשם בצלאל, אך שמרע"ה רצה לנקות עצמו ע"כ אמר ראו והיינו אם תסתכלו בעין טובה תראו שרצון הש"י הוא שיהיה בצלאל עיקר במלאכת המשכן, היינו ע"י שתקחו היריעה שעשה בצלאל נגד היריעה שעשו אחרים תראו שלזו יש חן ותפארת יותר מכלם, אף ששני היריעות שוים במלאכתם וזה ודאי ראיה שרצון הש"י בו יותר מכלם, וזהו לשון ראו היינו לשון הבנה שתבינו שבבצלאל בחר ה'. וזה הענין היה אצל מרע"ה אף שלא היה לו ההדר מפורש ובהתגלות, מ"מ מי שהסתכל בו בעין טובה היה רואה ההוד היינו המעמקים שלו בולט ממנו. וזה ענין מסוה שהוא גימטרי"א של שם ה"ו"י"ה, ושל שם אלקיך, מ"ה מן מסוה גימטרי"א שם ה"ו"י"ה במילוי אלפין. ס"ו מן מסוה גימטרי"א שם אלקיך. היינו שם ה"ו"י"ה מורה על הוד, אלקיך מורה על הדר, היינו אף שלא נראה על משה ההדר מפורש, על כל זה היה נכלל בו שניהם ההוד וההדר, ומי שהיה מסתכל בו בעין טובה היה רואה שכל מעשיו היו לשם שמים.

מרבים העם להביא מדי העבדה וכו'. להבין התפארות נדבות ישראל כל כך כמה פעמים, ומה הוא החדוש, כי מי הוא שיחדול ליתן את כל הון ביתו במצות הש"י בפרט לבנין המשכן, אך באמת שאין האדם יודע ומבין את שורש לבו אם הוא נדיב באמת, והבחינה לזה אם אדם נתבע פעם אחת לנדבה למצוה חדשה אז יוכל ליתן הרבה, אך לאחר שהורגל במצוה זו אז קופץ את ידו מליתן, מזה נשמע שאין זה נדיב בשורשו שאם היה נדיב בשרשו לא היה פוסק ממנו הנדיבות, וכאן רצה הש"י רק נדבה אמתיות משורש נקודות לבם מחמת שהוא למעשה בנין עדי עד, וצריך שיהיה קדושת הנדיבות ג"כ קיים, ועשה בעיני כל אחד מישראל את נדבה זו כאלו הוא מורגל בה ולא יהיה כדבר חדש, ועכ"ז התנדבו פעם אחר פעם בנדיבות לבם משורש נקודות לבם ואז היה נדיבתם מבורר, וזהו מרבים העם להביא וכו' היינו שהיו מביאים בכל פעם, וע"כ מפאר הכתוב נדיבותם.