מי השלוח, חלק א, ספר דברים, ואתחנן

ואתחנן אל ה' בעת ההוא. הענין שסיפר להם מרע"ה לישראל אלו הדברים, כי אף לפי ראות העין נראה שתפלתו לא הועילה כלום, אעפי"כ הבין להם שלא יחשבו שתפלתו היתה למגן. כי באמת אף בהתנהגות ארץ ישראל גם שם אני הרב שלכם, וכן בכל הדורות, והראה להם כי פעל בתפלתו. וכן משמע מלשון ואתחנן שהוא מלשון התפעל, היינו שנעשה מלא תחנונים והיתה תפלתו שגורה בפיו וזה ראיה כי הש"י שלח לו אתערותא להתפלל, וא"כ בטח לא חזרה ריקם, וזה רומז בעת ההוא, היינו אף אחר שנשבע הקב"ה שלא יכניס אותי לארץ ישראל, אעפ"כ לא מנעתי את עצמי מתפלה כמו דאיתא (ברכות י'.) בחזקיה מלך יהודה שאמר לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא וכו', שאין לך דבר שעומד בפני הרחמים ולמדו שם הגמ' שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, היינו שלא יהיה לאדם שום מניעה מלהתפלל, ולא יתרשל אף שנראה לו כי יצא הגזירה מה'. כי קיר הוא מקור החיים ואעפ"י שידמה לאדם שאין לו ישועה ממקור אעפ"כ לא ימנע את עצמו מן הרחמים.

אתה החלות. היינו שמשה טען נגד הש"י אתה שלחת לי רצון להתפלל, ופתחת לי פתח, והש"י השיב לו רב לך היינו כי כל האתערותא שלחתי לך בכדי שילמדו ממך ישראל לדורות איך להתפלל לה' ולא ימנעו את עצמם ועתה רב לך, די לך כי יוכלו ללמוד מזה די צרכם.

ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' וכו'. פי' אף שהאבות ג"כ קיימו כל התורה, ולמדו אותה לבניהם כדאיתא במדרש, אך קודם שנצטוו מפי מרע"ה היו אינם מצווים ועושים, ועכשיו חידש להם מרע"ה שיהיו מצווים ועושים, שזה גדול מאינו מצווה ועושה.

ראה למדתי אתכם וכו' כאשר צוני ה' וכו'. כאשר ראה מרע"ה שהוא לא יכנס לא"י והם יכנסו, ירא פן יקטן בעיניהם קדושת א"י באומרם אלו היה בה קדושה גדולה היה מרע"ה נכנס, ע"ז אמר להם כאשר ציוני ה' אלקי, היינו ה' שהוא אוהב אותי מאוד, ובאם נכנסתי גם אני, היה מצוה גם אותי על אלו הד"ת גם כן.

ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. ואיתא בגמ' על זה (שבת ע"ה.) זהו סוד העיבור וכפי אשר יעברו ישראל השנים כן יקום גם עפ"י מערכת הזמן הקור והחום, וכאשר יראו אומות העולם כי כאשר יעברו ויקבעו ישראל כן יקום ולא כפי שכלם וחשבונם, אז יבינו כי ישראל יונקים ממקור למעלה משכלם.

כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו. היינו בכל הקריאות צריך האדם להיות דבוק בהש"י, כי קריאה היינו חשק ותשוקה לדבר, וע"ז אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קל״א:א׳) שיר המעלות ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וכו' אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי, גמול הוא תינוק הנעתק משדי אמו, וכמו שהתינוק בעת שירצה ליקח איזה דבר מחזיר ראשו ומביט לאמו אם לא תלך ממנו, כן צריך כל נפש מישראל להביט לה' ושלא ישוקע בתאוה וחמדה שלא ישכח ח"ו בה' רק לחשוב דרכיו, וכמו דאיתא בגמ' (ביצה י"א.) יונה כל דמדדה ורואה את קינה וכו' וכנסת ישראל נמשלה ליונה (שבת ק"ל.).

ועשיתם וכו' תמונת כל אשר צווך ה' אלקיך. היינו שלא יחזיק האדם באיזה גוון אף ממצות אשר צוה ה' כדאיתא בזוה"ק, וזה פי' תבנית זכר היינו גוון ממצות עשה ותבנית נקבה היינו גוון ממצות לא תעשה.

וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו'. ונסמך לזה פרשת ערי מקלט אז יבדיל משה, הענין בזה כי איתא במדרש (דברים רבה פרשה ב',כ"ח) כי מרע"ה המליך את הקב"ה אף בחללא דעלמא כי אין עוד אף בחללא דעלמא, ולפיכך נסמך לזה פי' ערי מקלט כי זה היה חלק מרע"ה שהכיר כי אף באוירא דעלמא שולט הש"י ולא נעשה שום דבר בלי רצונו, ועשה הצלה וסנגוריה על העושה מעשה בשוגג כי איך היה ביכולת הגרזן לבקוע דרך האויר ולהרוג את האדם אם לא ברצון הש"י, וכן בכל הדברים שיבא לאדם שלא מדעת.

לא את אבתינו כרת וכו' כי אתנו וכו'. כי הש"י יחפוץ שיצא מבוקשו מבין החיים שיעבדו אותו כי אותן שהלכו לחיי עוה"ב כבר השלימו מה שהיו צריכין.

שמע ישראל ה' אלקינו וכו' ואהבת את ה' אלקיך וכו' והיה כי יביאך וכו'. הענין המשכת הפסוקים הללו כי האדם צריך לברר את עצמו בכל עניניו בחמשה דברים. שמע ישראל היינו שהאדם יראה כי הכל מיד הש"י והוא אחד. ואהבת היינו שיוכל האדם לעזוב כל חמדת עוה"ז בשביל אהבת הש"י. והיה כי יביאך היינו עבודה, שהאדם צריך לעבוד את ה' בכל נפשו כמ"ש אותו תעבוד ואף שיהיה לאדם כל טוב, כמ"ש שם ובתים מלאים כל טוב וכו' לא ישכח מלעבוד את ה'. לא תנסו את ה' הוא אחר שבירר האדם את עצמו באלו הג' בירורין, אז כשישפיע לו הקב"ה טובה לא יהיה ביראה ובספק פן אין זה לטובתו, כמו שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וזה שנאמר כאשר נסיתם במסה, ושם נאמר (שמות י"ז,ז') היש ה' בקרבינו אם אין, ורק שיהיו בטוחים כי הש"י נותן בטובת עינו מאוד. לא תחנם היינו שלא יעלה חן שונאי ה' בעיניכם, וזה שמבואר בעירובין [כ"א.] עד שבא זכריה בן עדו ופרשו נמצא כל העולם כלו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה, שלשת אלפים נגד הג' פסוקים הראשונים, שמע, ואהבת, והיה כי יביאך, ומאתים נגד לא תנסון ולא תחנם, ועל אלו הד"ת עמד זכריה בן עדו אחרי שאביו עדו הנביא נכשל תחילה כאשר אכל אצל הנביא השקר (מלכים א' י"ג,י"ט), כי באמת היה לו מקום לסמוך שיאכל אצלו, כי כאשר היה נזהר שלא יאכל אז לא היה בו שום חשק לאכילה כי היה לבו נקי וכאשר נזהר לא היה תאב, אך כאשר שלח אליו הנביא שיאכל אצלו אז תיכף נצמח בו תשוקה לאכילה ומזה היה לו ראיה כי מה' הוא הדבר, כי כאשר יסכימו שני דעות ביחד, אז הוא רצון ה' בבירור וכמו שירמיה סמך עצמו ע"ז כמו שנתבאר על פסוק אלהי מסכה וכו' [לעיל פ' משפטים]. אך היה צריך להבין כי כל חשקו היה מחמת שהנביא שקר עורר בו ואז עי"ז נתחדש הלכה שאין מקבלין הלכה אלא ממכירין ולכן עמד בנו על אלו ד"ת.

ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ובפרשת והיה אם שמע לא נאמר, ובכל מאודיכם, כי מאודך היינו מאד מאד למסור את נפשו על קדושת שמו ית', היינו למסור נפשו אף בחיי עוה"ב, וזהו רק קודם שיתברר לאדם חלקו השייך לו בשורשו, כי לכל נפש שייך מצוה מיוחדת שעל ידה יגיע לעוה"ב כפי המצוה וכפי אשר יקיימה וזה עיקר לכל נפש, וקודם שנתברר לאדם חלקו צריך לעבוד את ה' בזה האופן שלא ימצא אצלו דבר שלא יוכל למסרה על קדוש ה', אך אחר שיבורר לאדם חלקו לא יחפוץ הש"י מן האדם שיעבוד אותו בזה האופן, כי לא ירצה הש"י ליקח מן האדם מה שסיגל וגם האדם מצדו אף שאינו מחויב למסור נפשו רק על הג' דברים הידועים, אבל על המצוה הידוע לו שזאת שייכת לו בשורשו מחויב למסור נפשו עליה, כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על התפלה אף שלא היה מחויב עפ"י דין. וכן מרדכי שלא רצה לכרוע להמן שהיה דבר קטן. רק שהבינו שזה שייך להם בשורשם כמו שיתבאר על פסוק כי יקרא קן צפור [לקמן פ' תצא].

והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. איתא בגמ' (פסחים נ"ה:) אנשי יריחו היו כורכין את שמע שהיו מחברים ואומרים היום על לבבך, כי יריחו רומז על ריח וגם נקרא עיר התמרים היינו שהבינו לעומק, כי תמר הוא האחרית משבעת המינים. והם הבינו כי לאחרית יקבע ד"ת בלב ישראל כרצון הש"י וע"ז אומרים היום על לבבך היינו שד"ת אינם רק היום על הלב אבל מחר יהיו נקבעים בתוך הלב, וחכמים לא הסכימו לזה לפי שאין בכח האדם לקרב הישועה בלתי רצון הש"י, ולפיכך היתה זאת באנשי יריחו כי יריחו מורה על ריח כנ"ל היינו שמריח מרחוק את הישועה, וגם נקראת עיר התמרים (דברים ל"ד,ג') ותמרים היא הסוף שבשבעת המינים, והיינו שהיו מביטים לאחרית הדבר.

שמור תשמרון את מצות ה' אלקיכם ועדתיו וחקיו אשר צוך. הענין שנאמר תחילה לשון רבים שמור תשמרון ואח"כ לשון יחיד אשר צוך, והענין בזה כי התרי"ג מצות נתן ה' לישראל והם שוים לכל נפש לקיימם מבלי שום שינוי לנפש אחת מחבירו, אך עדותיו היינו טעמי המצות, כל אחד ואחד מרגיש טעם בהמצוה טעם מיוחד שאין חבירו מרגיש בו, ולא כפי הבנת חבירו, וכמו שמצינו בגמ' (פסחים נ"ג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו, כי בתחילה היה נראה שהאחד חולק על חבירו, אך באמת לא נחלקו כי שניהם לדבר אחד נתכוונו ולא יחלוק אחד על מדותיו של חבירו, כי יבין שחבירו לא יוכל להשמר רק באופן אחר, לא כפי שמירתו, וע"ז נאמר להדוף את כל אויביך מפניך, וזה קאי על בעלי מחלוקת מישראל ולא שיאבדם ח"ו, רק ידחה אותם מפניך שלא יטרידו אותך מעבודתך.

כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת וכו' אשר צוה ה' אלקינו אתכם. היינו שישאל מפני מה בחר ה' אלקים בנו בגודל אהבתו, לכן תשיב לו עבדים היינו, היינו שהיינו מדוכים, ודרך הש"י לשכון את דכא ושפל רוח כמ"ש (ישעיה נ"ז,ט"ו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, וכאשר הש"י יחל להושיע יושיע בגודל תקופתו.

וצדקה תהיה לנו. תרגומו וזכותא תהא לנא, זכותא היינו שהש"י מעיד על מעשינו כי הם זכים מעומק הלב, כי גוי הנותן סלע לצדקה ע"מ שיחיה בנו הרי זה רשע, ובישראל הרי זה צדיק גמור (ר"ה ד'.), והוא מפני שהקב"ה מעיד על מעמקי לבנו שהם מזוככים כרצונו.