מי השלוח, חלק א, ספר דברים, עקב

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. אין והיה אלא לשון שמחה כדאיתא (בגמ') (בראשית רבה פרשה מ"ב,ד'), עקב היינו לסוף, והוא כי לעתיד יגלה הש"י לעין כל, וכל נפש מישראל יבין כי לא היה שום חקה בלי טעם, כי לעת עתה כל הסבלנות של ישראל שסובלין מקיום המצות, הוא מפני שאינם מבינים עומק הטובה הנמצא בהם, ודומין בעיניהם כחוקה בלי טעם ולכן סובלין מהם, אך כאשר יתברר כי הכל היה במשפט למען יוטב להם לישראל ואינם בלי טעם, אז ימלא שחוק פינו ונהיה בשמחה.

והיה עקב. איתא במדרש (דברים רבה פרשה ג',א') הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה של פרקים מהו לטלטלה בשבת, כך שנו רבותינו המרכיב קני מנורה וכו', עד כאדם שהוא בונה בשבת. והנה מאי ענין הלכה זאת לכאן, הענין בזה כי באמת נאסר טילטול מנורה בשבת משום חשש בנין, כי פן בעת טילטולו את המנורה הקנים הרפים יתחזקו מעט ע"י טילטולו ויהיה בונה. כי מאחר שלא ניתן שיעור על מלאכת הבונה, נאסר בכל שהוא, ואי אפשר לדקדק, ואם יאמר האדם כי הקב"ה בא ח"ו בטרוניה עם בריותיו שנתן להם מצות שלא יוכלו לעמוד בהם, ע"ז סמך המדרש תיכף והיכן שמרו ישראל את השבת בתחילה כשניתן להם באלוש שנאמר וישבתו העם ביום השביעי שמא תאמר לרעתך ניתן לך את השבת, לא ניתן לך אלא לטובתך, להראות כי אף קיום המצות הוא ביד ה' כי יתן כח באדם שיוכל לקיימם, כי בשכל אנושי אי אפשר להשיג איך שמרו ישראל שבת הראשונה בכל דקדוקיה בלא הרגל תיכף בפעם הראשון, וכל ישראל לא עברו אף על דקדוק קטן ואעפ"כ הכתוב מעיד על כל ישראל שלא עברו, ובזה ראיה כי הש"י יגמור עלינו ויכונן כל מעשינו לטובה, וזה והיה עקב תשמעון, כי לסוף יראה הש"י כי כל ישראל הלכו אחר רצונו הקדוש.

שגר אלפיך. היינו מקום שהאדם עושה בלי דעת כלאחר ידו גם לזה יסכים הקב"ה לטוב.

כי תאמר בלבבך רבים הגוים וכו' לא תירא מהם וכו'. והנה איך יתכן להזהיר על דבר הנעשה מעצמו בלי רצון האדם לצוות על זה לא תירא והלא הלב מתירא, אך כי מפעולות האדם יוכר את תוך לבו וע"י המצות יתברר עומק לב האדם, כגון אדם שלא ימשול על חברו אף שיכול למשול עליו, מזה ראיה שהוא ירא ה', ובאם יהדר במצות עד שליש כמאמר חז"ל (בבא קמא ט':) אז ראיה שהוא אוהב ה' והוא מעומק לבו ולא על הגוון, וגם כאן הזהיר הש"י להסיר דמיון מלב ישראל, כי באמת נמצא בלב ישראל תקופות, אך צריכים להסיר הדמיון מלבם, כי באמת הש"י לא יחפוץ ביראת הדמיון כמ"ש (ישעיה מ"ה,י"ט) לא אמרתי לזרע יעקב תוהו בקשוני, תוהו היינו יראה של דמיון, וצריך האדם לדעת כי יש מנהיג בעולם, ורוצה שבריותיו יהיו בישוב הדעת ומה שהזהיר כאן לא תירא היינו שלא יראו מגוון, כמו שיתבאר בפסוק וראית סוס ורכב עם רב וכו' [פרשת שופטים].

השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמר מצותיו וכו', פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וכו', ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי וכו', וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנתן לך כח וכו'. ובפרשת ואתחנן נאמר היפך בזה הענין, כי שם נאמר והיה כי יביאך וכו', לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית כרמים וזתים אשר לא וכו', השמר לך פן תשכח וכו' את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד וכו'. כי שם מורה כאשר יראה האדם שנשפע לו טובה מה' וידמה לו כי ההשפעה ישפיע לו מבלי עבודה, ופן יחשוב עי"ז שאינו צריך לעבודה ויראה, ע"י נאמר שם את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד וכו'. וענין שבכאן הוא בהיפך כאשר יבנה האדם בתים ויזרע שדות ויצליח ידמה לו שכחו ועוצם ידו פעל זאת, ע"ז נאמר וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך וכו', כי לולא רצון הש"י אין מעשה האדם כלום, ודבר זה הוא גם בענינים גדולים כאשר יבא לאדם השפעה מבלי עבודה וידמה לו כי אינו צריך לעבודת ה', ע"ז נאמר את ה' אלקיך תירא שאין הש"י נותן בחנם, כי לא ישפיע לך אלא ע"י תפלה ועבודה הנמצא בך עי"ז ישפיע לך, ובאם יאמר האדם לאמור כי יעבוד את ה' בעצמו ובכחו בלי סיעת הש"י ע"ז נאמר וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח, היינו שכח העבודה והתפלה אינו רק מהש"י כמ"ש (תהילים י',י"ז) תכין לבם תקשיב אזניך, כי בטח הזמין לך הש"י מצוה שלא מדעתך ומצוה גוררת מצוה ועי"ז נמצא בך כח עבודה בקביעות בלבך, וע"י שנקבע בלבך עבודה ישפיע לך טובה.

אל תאמר וכו' בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים וכו' לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה וכו'. מהתחלת הדבור נראה שגם לא מרשעת הגוים ולבסוף כתיב כי מרשעת הגוים. והנה כי באמת בחר ה' בישראל אף בלי מעשיהם, כמ"ש (מלאכי א',ב') הלא אח עשו ליעקב ואהב את יעקב, וגם במצרים היה קטרוג גם על ישראל כדאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשה כ"ג,ב') הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז ועכ"ז בחר ה' בישראל כי הם חלק אלוה ממעל בעומקם ובשרשם, כמ"ש (דברים ל"ב,ט') כי חלק ה' עמו, וכמו שמצינו שצוה הש"י לאבד שבעה אומות שנראה באכזריות ח"ו, ומצינו שהקב"ה שונא את האומות מפני שהם אכזרים, ונראה מזה כי זה הדבר עצמו שבין האומות הוא רע, הוא טוב לישראל, כי הש"י מעיד על הכל כי ברצונו הוא. וזה פירוש כי ברשעת הגוים מפני זה הדבר עצמו שהם נקראים אצלי רעים ורשעים, בזה עצמו אתם נקראים עושה רצוני, וראיה מזה שלא בצדקתכם ולא ברשעת הגוים ה' מביא אתכם שמה ורק מפני שבלי שום דבר יחפוץ בכם, שאף שאתם עושים מעשים כמוהם ג"כ חפץ בכם ה', וכן ברשעת הגוים הוא לשון דהא, והוא נתינת טעם לדבר לפי שאתם חלקו ועי"ז כל מה שאתם עושים יסכים ויוטב בעיניו.

ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה. איתא בגמ' (ברכות ל"ג:) וכי יראה מילתא זוטרתא היא אין לגבי משה מילתא זוטרתא, משל למי שמבקשין ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול, והנה מדברי הגמ' אינו מובן למה נמשלה היראה לכלי גדול או קטן, אך באמת יראה נמשלה ללחם שהוא מחיה את האדם, ונראה כאשר יתואר העני בעניותו, יתואר שאין לו אף ככר לחם, וכאשר יתואר העשיר בעשרו לא יתואר שיש לו לחם, כי זאת הוא דבר הצריך לכל אדם ורק יתואר כי יש לו כמה תענוגים שלא יהיה לכל אדם. וזה פי' הגמ' כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן כי האדם השלם בכל, לא יתואר כלל במעלות היראה כי זאת הוא המעלה הראשונה שיצרך האדם להגיע אליה כמ"ש (תהלים קי"א,י') ראשית חכמה יראת ה', אך כאשר יתואר האדם לפחיתות אז יתואר שאף יראה אין לו ואז אצלו ככלי גדול, כי זאת הוא עיקר כמו הלחם שהוא עיקר מחיית האדם.

ואהבת את ה' אלקיך ושמרת וכו', ואשר עשה לדתן ולאבירם. ולא הזכיר את קרח לפי שכאן הוא פרשת אהבה, ולקרח היה באמת אהבת הש"י ולפי דעתו היתה כוונתו לש"ש, אבל הם לא כוונו אלא לכבוד עצמם, וגם כי הפרשה הזאת תדבר באהבת ת"ח ושיהיה אדם מוסכם לתת כל ממונו לת"ח ברצון הש"י, שזה נקרא שנת השמיטה שהאדם מחויב להפקיר כל רכושו לכבוד ה', וכמו שבזמן נמצא שנת השמיטה, כן נמצא בנפש הוא נפש ת"ח, וזה דאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשה א',א') גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו בשומרי שביעית הכתוב מדבר, ולקרח היה כח הזה רק שטען שהוא הת"ח האמיתי שבדורו, וזה יקרא אתנן זונה שנותן במקום שאינו צריך, משא"כ דתן ואבירם שלא היו כלל במדריגה הזאת, ורק היו בחוצפה נגד הש"י וזה נקרא מחיר כלב, ולכן בפסוק וכל היקום אשר ברגליהם לא נזכר קרח לפי שהוא היה נקי מזה ורק הם לא היו נקיים.

והיה אם שמע תשמעו וכו'. התחיל בלשון רבים ואח"כ נכתב בלשון יחיד ונתתי עשב בשדך וכו', זש"ה (תהלים קל"ד,ג') יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ. כי בקבלת עול תורה היו כל ישראל בשוה, כי כלם רוצים לעבוד את ה', אך הציון שד"ת עושים בלב האדם היינו שיקבעו בלבו בזה יש חילוקים ואין דעת אחד דומה לחבירו. וכן הוא הקבלת שכר כפי ההכנסה והציון, לכן תחילה נאמר לשון רבים, היינו בקבלת עול תורה כי הכל מקבלים עליהם בשוה, ואח"כ איירי מקיבל שכר שהיא כפי הרשימה הנקבעת בלב, כתיב לשון יחיד, כי בזה אין אחד דומה לחבירו, וע"ז כתיב וראה בטוב ירושלים, כי ירושלים רומז על יראה וכפי היראה והצימצום שאדם מצמצם א"ע בעבור כבוד הש"י כן יקבל שכר וכן ישפיע לו הש"י הרווחה.

כל המקום אשר תדרך כף רגלכם לכם נתתי. היינו כל דבר שיוכל האדם לקבל טובה בלי עקשות היינו שדורך עליה מלמעלה ויתבונן בה אם הוא ברצון הש"י, ובאם לאו יקל בידו לעזוב אותה, זה ינחיל הש"י לאדם בבירור, וכמו שנתבאר בסימני בהמות ועופות בפ' שמיני.