מי השלוח, חלק א, ספר דברים, כי תצא

כי תצא למלחמה על איביך וכו' ושבית שביו. היינו הדבר הטוב הנמצא בהאומה, כי בכל האומות נמצא כח טוב, אך כל זמן שהיא ביניהם היא בשביה אך כשיבא לבין ישראל יהיה הטוב בשלימות, והטוב הנמצא בהם הוא התשוקה, כי מה שיש בכחם ממש באיזה טובה זאת אינו רק לפי שעה, אך התשוקה הנמצא בהם שיבינו שזה יחסר להם זה צריך להכניס לתוך ישראל, וכל זמן שהתשוקה הזאת היא ביניהם היא בשביה כי כח התשוקה אינו רק מהש"י וזה אין שייך להם רק לישראל.

וחשקת בה ולקחת לך לאשה והבאתה וכו' וגלחה וכו' והסירה את שמלת שביה מעליה. כי באמת כל מה שיעלה חן בעיני ישראל בטח נמצא בו דבר טוב, אך צריך לברר בבירורין אם עלה חן איזה גוון בעינו ולא חן אמיתי. לכן צוה שתסיר מאתה כל הגוונין ואח"כ אם עוד תעלה חן בעיניו אז בטח נמצא בה דבר טוב.

וראית בשביה. ונאמר בגמ' ע"ז [קידושין כ"א:] לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר. והענין מה שכאן התירה תורה כנגד יצה"ר מה שלא מצינו זאת בשום מקום, אך כי נמצא לפעמים אשר יצר האדם מתגבר עליו עד שלא יוכל לזוז בשום אופן ואז ברור הדבר כי מה' הוא כמו שמצינו ביהודא, ולזאת גילתה התורה זאת שלא יפול דעת האדם העושה.

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. ענין המשכת הפסוקים, תחלה עלה בלב האדם חשק לקחתה ובטח ידמה לו שמעשיה טובים כי לא בשופטנא עסקינן, ואח"כ שונאה בראותו כי אין מעשיה כמו שנדמה לו ושונאה מאד וידאג בלבו א"כ מה היתה תשוקתו לקחתה, ויתנחם בלבו אולי יולד לי ממנה בן טוב, אח"כ ראה הבן הנולד הוא סורר ומורה ומביא אותו לב"ד והורגין אותו, ואז מתעורר בלבו צער ורחמנות על בנו הנהרג כי זכאי היה כמאמר הגמ' (סנהדרין ע"ב.) בשביל שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין יהרג, ומאד יעצב דעתו מאלו הדברים אשר חליפות עברו עליו, וע"ז נאמר כאן לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלקים וכו' ובזה ינחם הש"י את דעת אביו כי בטח נמצא בו דבר טוב, כי באם לא היה נמצא בו שום דבר טוב לא היה הש"י מקפיד עליו שלא ילין נבלתו, ומזה משמע כי אינו כדבר דומם רק היה נמצא בו דבר טוב אך היה צריך להתברר, ולא לחנם היה חשק האב לקחת את אמו. ואח"כ נאמר פרשת השבת אבידה היינו שאצל הש"י נמצא תיקון על כל הדברים שלא ידח מהם נדח משום חשק ומשום מעשה הנעשה בין ישראל והכל היה בהשגחה, מה שלקח את אמו לא חשק רק להטוב שבה, ומה ששנא את בנו לא שנא רק הרע שבו, וגם הריגתו לא בחנם היתה כי בזה נתברר שהיה זכאי.

כי יקרא קן צפור וכו' שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך וכו'. אם היינו הכללים של דברי תורה, כי הכללים של ד"ת הם שבכל דבר צריך האדם לברר א"ע על פי (זוהר שמות ר'.) תלת נקודין לאורייתא. היינו שיברר שלא יהיה בדבר הנעשה שום שמץ נגד הש"י ונגד כלל ישראל וגם לאדם העושה, כמו שנתבאר בפ' קדושים בפסוק איש אמו ואביו תיראו, ועפ"י הכללים צריך האדם להתנהג בכל הענינים, והנה הכללים האלה יחייבו שאין האדם מחויב למסור נפשו על שום דבר חוץ משלשה דברים הידועים, אך מצות שלוח הקן מורה על מקום שהאדם יודע שהמצוה הזאת שייכת לו בשורשו אז מחויב למסור נפשו אף על מצוה קלה. וזה רומז שלח תשלח את האם, היינו שישלח את הכללים שלא ישגיח עליהם רק ימסור נפשו, כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפלה ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחוה להמן ור"ע שמסר נפשו על נטילת ידים, שלא עפ"י כללי הד"ת, כי הבינו שהמצוה הזאת היתה שייכת להם בשורשם, כי לכל אדם שייך מצוה מיוחדת בפרט כמו שנתבאר בכמה מקומות, וזה פי' ואת הבנים תקח לך, היינו שתשגיח רק על בינת הלב, וזה אומרם ז"ל (חולין קל"ט.) כי יקרא פרט למזומן, שאסור להמציא את עצמו למקום כזה לסכן את עצמו, רק כשיאונה לידו מקומה ולא להמציא את עצמו, וכמו שמבואר בגמ' (ברכות ל"ג:) האומר על קן צפור יגיע רחמיך, כי הש"י יכול להושיע שלא יצטרך האדם אף לזה, וכמו שנתבאר ע"פ ושור או שה אותו ואת בנו [לעיל פ' אמור].

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. איתא בגמ' שני מצות פירש הקב"ה מתן שכרן אחת קלה שבקלות ואחת חמורה שבחמורות (חולין פ' שלוח הקן), כי שלוח הקן מורה שיוכל האדם לעזוב כל טוב עוה"ז בשביל כבוד הש"י וזה נקרא קלה שבקלות, כי כל נפש מישראל מוכן לזה, ובמקום שהאדם עוזב טובה שם הוא נקי מאד. וכבוד אב מורה על מצות שיש בהם הנאת הגוף, זה יקרא חמורה שבחמורות, כי במקום שאדם נהנה שם קשה להיות נקי מבלי שום נגיעה, לכן בשלוח הקן נאמר תחלה למען ייטב לך ואח"כ והארכת ימים כי כאן נראה שעוזב כל טוב עוה"ז, עי"ז מבטיח לו הקב"ה למען ייטב לך, זאת היא ודאי כי גם האדם יבין זאת וגם יבטיח לו שיאריך ימים, ובכיבוד אב נאמר למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, היינו אף שאתה נהנה אף בעוה"ז יוטב לך גם לעתיד.

כי תצא מחנה וכו' כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה. כי ענין מכשול הזה בא לאדם מפני שמביט בד"ת שאינם שייכים לו, ולכן נאמר ויצא אל מחוץ למחנה להראות לו שאין זה מקומו כי הוא עומד מחוץ לזה.

ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. יד הוא תקופות וכח שיוכל האדם לצאת חוץ לגבולו ולהכניס משם טובה לתוך הקדושה. ויתד תהיה לך על אזנך וכו', איתא בגמ' (תמיד כ"ח.) הרוצה שיחיה יחזיק באמונה יתירה, וזה פי' ויתד תהיה לך על אזנך היינו על כל דבריך יהיה לך בטחון ותקופות. והיה בשבתך חוץ. היינו באם יעשה אדם מישראל ח"ו מעשה שהיא חוץ מגדרו, וחפרת בה, היינו שיהיה נגדך ותתבייש בה, גם יעיין בה מלשון (איוב ל"ט,כ"ט) משם חפר אוכל. ושבת וכסית, היינו שאח"כ תעשה אותו הדבר בעצמו בהיתר [כענין שאיתא בגמ' (יומא פ"ז.) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך, אלא נעשית לו כהיתר, ונתבאר הענין בפרשת ויגש בחלק ראשון וכענין שמצינו במשה רבינו שהוכיח את ישראל באמרו שמעו נא המרים ונחשב לו לחטא אף שבמדרש מביא כמה פשטים על זה, מכל מקום נחשב לו לחטא, וכאשר קצף שנית ואמר להם החייתם כל נקבה בזה תיקן ובירר את תוכחה הראשונה שגם אז לא היה בלבו שום כעס עליהם חלילה. תשלום.]. וכסית את צאתך, היינו כשתעשה עוד הפעם תכפר על העבר, כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה (בראשית כ"ה,א') ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, אחר כל הנסיונות נשא עוד הפעם את הגר ובירר שגם תחלה היה ברצון הש"י, וכמו שמצינו בגמ' (שבת מ"ט.) במעשה דאלישע בעל כנפים שהיה יוצא לחוץ בתפיליו לפי שהיה לו בטחון שבטח לא יוכל שום אדם להרע לו, ביען כי הוא מקיים מצות הש"י. ואח"כ כאשר תפסו הקסדור אז בטח ג"כ בה' שלא יאונה לו רעה ולא התרעם על מדותיו ששלח לו בטחון בזה, וע"כ השיב לו כי בידו כנפי יונה היינו שמניח את עצמו להתפתות מהש"י כמ"ש (הושע ז',י"א) יונה פותה, ובזה בירר כי גם תחלת יציאתו לחוץ לא היתה רק בתקופות ששלח לו הש"י ועי"ז ניצל.

כי ינצו אנשים יחדו וכו'. והחזיקה במבושיו וקצתה את כפה וכו'. זה מרמז כשאדם יבייש את חבירו במה שמגלה את חסרונו הנמצא בו ויבוש בו, על זה נאמר והחזיקה במבושיו, היינו דבר שמתביש בו, וקצותה את כפה, היינו שעי"ז יפסיד כל זכויותיו כי כף היינו ימין (מנחות ט':).

זכור את אשר עשה לך עמלק. איתא במדרש (תנחומא תצא ז') נאמר כאן זכור ובשבת זכור משל למי שאמר זכור פלוני אוהבי על תמחי מלאה כל טוב, זכור פלוני שונאי על תמחי רקנית. והענין בזה כי לעתיד כשיעקר היצה"ר מן העולם אז מצד הטבע לא יוכל להיות החשק והחמדה בעולם כמו עתה ע"י שהיצה"ר מפתה לב אדם לחטא, לכן כאשר יתגבר עליו אז יעשה רצון הש"י בגודל ניצוח, וכמו דאיתא בזוה"ק (ויקרא מ"ז:) על פסוק (קהלת י',א') יקר מחכמה ומכבוד וכו', וכן כאשר ינוח אדם משיעבוד, בההתחלה יהיה לו גודל נייחא, אך כאשר יורגל האדם במנוחה לא ירגיש טעם כ"כ בהנייחא, לכן נאמר זכור שיזכור בכל פעם איך היינו בשעבוד ואיך היה יצרנו גבר עלינו, ומזה יבא לנו בכל פעם חשק חדש ונהיה בנייחא מאד. וזה פי' על תמחי רקנית כי כל החטאים ויסורים ומחלוקת שנמצא בין ישראל כל זה בא מכח עמלק כי הוא ראשית גוים, וזה שנאמר (שמות י"ז,ט"ז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור, וכאשר יתבטל כחו, אז בזכרונינו את כחו, יבא לנו חשק חדש.