מי השלוח, חלק א, ספר דברים, כי תבוא

והיה כי תבוא אל הארץ וכו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה וכו'. בזה שהאדם מחזיר להקב"ה ראשית פרי האדמה, בזה מברר א"ע כי יוכל לעבוד את ה' בכל מאודו.

ושמת בטנא. בטנא, בגימטריא מה טוב, וזה רומז לדבר בעתו מה טוב, בטנא היא סל שהיא נקוב כמו שפירשו, היינו שיהא תוכו כברו ואף דבר שיהיה כוונתו לש"ש אם נראה בו רעה לעין, לא יעשה זה, מפני שצריך שיהיה ברו כתוכו, וזה ענין דהע"ה כשרצה לילך לאכיש מלך גת כאשר ביארנו בפרשת לך [ד"ה הרימותי] עיי"ש.

הגדתי היום לה' וכו'. הגדה רומז על דברים הקשין, כי בזה אומר דברים קשין נגד הכהן כי מרמז להכהן אף כי הכהן עובד בבית המקדש והוא עובד בשדה, עכ"ז כאשר יגיע הנפש מישראל למקום המקדש ומביא בכורים, אז מברר כי בכל מקום היה בקדושה כמו הכהן העובד.

וענית ואמרת וכו' ארמי אבד אבי. ארמי היינו הטעות וההעלם הנמצא בעולם וזה שולל דעת האדם, כי מאלו הדברים הוא תמיד בפחד ודאגה, מאחר שזה מצוי בעולם א"כ אין דעת האדם בטוחה ומיושבת עליו, וכמו שמצינו בבני שמואל שנאמר עליהם ויטו אחרי הבצע, ופירשו בגמ' (שבת נ"ו.) ע"ז שבקשו להרבות שכר לחזניהם וסופריהם ובאמת היתה כוונתם לשם שמים כי מסתמא חזניהם וסופריהם היו צדיקים, והיו רוצים להמציא להם פרנסתם, ואעפי"כ נאמר עליהם ויטו אחרי הבצע, לפי שאין האדם יכול לשמור עצמו מטעות כי לא כוונו לרצון הש"י, וזה ארמי אובד אבי, כי אב נקרא המחשבה וע"י מצות בכורים יזכה האדם להנצל מטעות רק יביט לה' בכל מעשה שיעשה, ע"כ נאמר מיד אשר נתת לי היינו שמדבר עם הש"י פנים בפנים.

ארמי אבד אבי. הטעם שמתחיל פרשת בכורים בזה, ע"ד מה שאמרו ז"ל (ברכות ל"ד.) בסדר תפלות שמונה עשרה, ג' ראשונות כעבד שמסדר שבחו לפני רבו, ואמצעיות שואל צרכיו, וג' אחרונות כמקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו וצריך לכרוע, כי הג' אחרונות הוא החזרת הטובה כגון מי שמבקש מה' שירויח ממון ואם עזר לו והרויח צריך למסור הכל להש"י בחזרה שילמוד לו מה יעשה בכל פרוטה שלא יוציאנה ח"ו במקום שהוא נגד רצון הש"י. וזה פי' כמקבל פרס מרבו וצריך וכו' וזה ג"כ ענין בכורים כאשר תבוא אל הארץ ויהיה לך כל טוב תחזיר הטובה לה' והיינו לבהמ"ק ותתן את המובחר לכהן ותדע כי עדיין הכל ביד הבורא, וזה הענין חידש יעקב אבינו ע"ה, כי אברהם אבינו ע"ה היה עובד את ה' במדות בכל לבבך ויצחק בכל נפשך, ויעקב במדות בכל מאודך היינו אחר קבלות הטובה שהחזיר אליו, כמו שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.

השקיפה ממעון קדשך מן השמים. השקפה היינו הבטה ביותר לכל אחד לא בתוך הכלל, כי הנה בכל מקום כשהש"י מביט לאדם ביחוד אז מאד יפחד לב האדם, כי נגד הש"י מי יאמר זכיתי לבי, ורק כשהש"י מביט לכלל אז לב האדם בנייחא כמ"ש (מלכים ב' י"ד,י"ג) בתוך עמי אנוכי יושבת. כי כשהש"י משגיח בכלל אז אחד מברר את חבירו שהוא טוב, כי כל נפש הוא נקי בדבר אחד וכידוע, אף כאן אף כי הש"י משגיח ביחוד ג"כ טוב, כי כשהאדם מפריש תרומות ומעשרות אז בא בזרוע נגד הש"י כמאמר המדרש (תנחומא תשא י"ד) אין לך שבא בזרוע כמו שמפריש מעשרות.

את ה' האמרת היום וכו' וה' האמירך היום. האמרת הוא לשון התנשאות שהאדם מתנשא ומפאר עצמו בהש"י מי כה' אלקינו, וה' האמירך היום היינו שהש"י מתנשא בישראל ישראל אשר בך אתפאר, האמרת לשון התפארות כמ"ש (תהלים צ"ד,ד') יתאמרו כל פועלי און היינו שמתנשאים שאומרים שעושים חכמה בהחטא, וכנגדם ישראל מתנשאים להיות לך לאלקים, היינו שישראל נמשכין אחר דעת הש"י כמו שינהג בהם ומבטלים דעתם נגדו, כנגד זה הש"י מתנשא כביכול בישראל כמ"ש להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך.

ויצו משה וזקני וכו' והיה ביום אשר תעברו וכו' והקמת לך אבנים גדלות ושדת וכו' וכתבת על האבנים וכו' באר היטב. ע"ז אמר דהע"ה (תהלים קמ"ז,י"ח) ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים, כי כאשר ראה שנצטוו לכתוב ד"ת בין האומות באר היטב אז פחד מאד שלא יוכל ישראל להבין ד"ת באר היטב ח"ו רק בין האומות, אך כאשר בא על עומק הדברים אז אמר ישלח דברו וימסם ישב רוחו, כי זאת היה ברצון הש"י להיטיב לישראל כי יש ד"ת שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם (גיטין מ"ג.). ועי"ז נכתב ד"ת בין האומות כדי שיראו ויבינו כי דרך התורה טוב היא ועכ"ז לא יוכלו להתגבר על יצרם, ומהם ילמדו ישראל שלא יצטרכו לכשלון כי יראו שלומת הרשעים, וע"ז אמר ישלח דברו וימסם היינו כשהש"י ישלח ד"ת לאומות העולם יגרמו להם שימסו וילכו לאבדון, ישב רוחו היינו לישראל יזלו מים חיים.

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגך. היינו שלא תשתנה כמו שהיית, כי טבע האדם להשתנות בעת שירויח לו ה' וע"ז מבטיח לו הקב"ה כי הטוב שבנפש ישראל לא ישתנה ח"ו משום דבר.

והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה. היינו שאתה לא תצטרך להם שיבואו ללוות ממך, כי דרך האדם המלוה באם לא ילוה ממנו אז הוא בעוצב, וזאת מבטיח הקב"ה שלא תהיה נצרך להם.

את כל מדוה מצרים אשר יגרת מפניהם. בכאן רמז להם משה לישראל אשר בכל מכה ומכה שבא על מצרים נרעד גם לב הרבה נפשות מישראל שהיה בהם שמץ חסרון דומה להם באיזה ענין, היו מתמלאים פחד ובזה הפחד נרצה עונם, ונתן הש"י את מצרים תחתיהם כמ"ש (ישעיה מ"ג,ד') ואתן אדם תחתיך, וזה פי' הפסוק (תהלים צ"א,ח') רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה, היינו שתביט ותראה שלומת רשעים ובאם ימצא בך איזה חסרון, ע"י הפחד יתפשט בך עקמימות לבך לטוב.