מגילת אסתר על ספר המצוות, שורשים ג:א

נראה לי שהנכון כדברי הרב לבלתי הכניס במנין ולא יבואו לראות כבלע את הקודש, לפי שפשט הפסוק זה הוא שלא יבואו לראות בעת שהיו מכניסים כלים אל נרתקם וזאת היא מצוה שאינה נוהגת לדורות. (א) וגם כי נרמז בו גם כן אזהרה לגונב את הקסוה, מכל מקום כבר הקדים לנו בשורש ב' שלא יבואו בזה המנין רק אותן המצות שהן מבוארות בפסוק גם שיהיו מן התורה, וא"כ אין צריך להרבות בראיות, שלשון רמז יתפרש בדבר שהוא תורה ממש שגם הרב יודה בזה ואין בו מחלוקת.

ומה שאמר הרמב"ן (ב) כי יש בו מיתה בידי אדם ממה ששנינו קנאים פוגעים בו, לדעתי כי הרב לא חשבו זה למיתה בידי אדם, מאחר שאין בידם לפגוע בו כי אם בשעת המעשה ולא לאחר מכאן.

ומה שהוכיח עוד (ג) מסוגיא דפרק הנשרפים שיש בו מיתה בידי שמים, משם אוכיח שהוא פטור, שהרי אף שאמר שם רב אחא מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום ונקטול ליה, הלא יש נמי שם סברא אחרת מרב ששת שאמר גבי כהן ששמש בטומאה, ואי ס"ד מחייב מיתה בידי שמים לישבקוהו דליקטל בידי שמים. וגם שכל ראיותיו שהביא להוכיח סברתו נדחו מרב אחא, מ"מ בודאי יש לנו לומר שנמצאו אחרים במיתה בידי אדם ואין בהם חיוב בידי שמים, שאם לא כן אלא שהסברא הזאת מרב אחא היא אמתית ואין בה דבר יוצא מן הכלל מה היה צריך להביא ראיה לכהן ששמש בטומאה שהוא במיתה ממקומות אחרים, כמו שאומר שם אח"כ איתיביה היוצק והבולל וכו', הרי ראיה גדולה היא מתניתוה וכו' שבודאי לא היו הורגים אותו פרחי כהונה אם לא היה חייב מיתה בידי שמים, אלא בודאי יש לנו לומר שהכלל הזה אינו נכון בכל חייבי מיתה, וכמו שנראה גם כן מתוס' שם דבור המתחיל ולא משום טומאה וכו', וגם שהשיב בגונב את הקסוה שהוא במיתה בידי שמים שמא אינו דעת כולם. ועוד נראה בעיני לפרש הסוגיא ההיא שלא אמר על הגונב את הקסוה שהוא במיתה בידי שמים רק אמר שמן התורה הוא חייב מיתת קנאים, שרב ששת הקשה ואמר והא הגונב את הקסוה שאין בו מיתה בידי שמים וקטלינן ליה, ומשני התם נמי יש בו מיתה רמוזה בתורה בידי הקנאים, אבל אם התורה לא רמזה היותו במיתת קנאים לא קטלינן ליה, אחר שאינו גם כן מחייבי מיתה בידי שמים. וכן נראה גם כן מההלכה שם ששואל על מתניתין שאמר הגונב את הקסוה ואמר מאי קסוה אמר רב יהודה כלי שרת וכן הוא אומר ואת קשות הנסך והיכא רמיזא ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו. ופשיטא שהבעיא באה על מה שהוזכר במתניתין ושם לא הוזכר רק שהוא במיתת קנאים, ועל זה שאל היכא רמיזא בו מיתה והשיב לא יבואו וגו', אם כן הפסוק הזה לא רמז לנו רק מיתת קנאים ולא מיתת שמים, כי כן קבלנו שהיא מסורה ביד הקנאים, ולזה כיוון רש"י בפירושו שכתב וז"ל, והיכא רמיזא דשייכא בה מיתה, עכ"ל. ולא כתב שהוא במיתה דלשון שהוא היה במשמע שאחר שגנב הרי הוא בחיוב מיתה לעולם, וזה אינו כי דוקא בשעת המעשה הותר להרגו ולא לאחר מכאן, ולכן אמר דשייכא בה מיתה, דמשמע דיכול להיות שייך בו מיתה בשעה קלה אם ימצאהו בשעת המעשה.

ומה שאמר עוד (ד) כי מה שלא מנו הגונב את הקסוה בהדי שאר שמיתתם בידי שמים בההיא ברייתא דפרק הנשרפין היה לפי שבההיא ברייתא לא מנו רק אותן שמיתתן אינה בידי אדם אלא בידי שמים. זה אינו, שהרי בההיא ברייתא מנו טמא ששמש והוא במיתה בידי אדם, כמו שאמר לעיל מיניה דפרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזרין, ואין לומר כי הוא טעות נפל בספרים ומן הדין אין לו להיות מנוי עם השאר, שהרי בגמרא כששואל על כל אחד ואחד הנזכרים בברייתא מנ"ל שאל גם עליה, ועוד דלעיל מיניה הביא מקצת הברייתא הזאת להשיב על שאלת כהן טמא ששמש אם הוא במיתה או לא, ואמר מיתיבי ואלו הן שבמיתה טמא ששימש ואח"כ אמר גופא ואלו שבמיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה וזר ששמש וטמא ששמש וכו', ומדקאמר גופא משמע שבאותה ברייתא שהביא לעיל יש כל הדברים האלה, שכל גופא בא לחדש או להוסיף איזה דבר, א"כ נראה שבאותה ברייתא יש לה להיות גם כן טמא ששמש. והנה זה ממחוייבי מיתה בידי אדם כמו שאמרנו, וא"כ תשובת הרב על בה"ג שהוכיח היותו פטור ממיתה ממה שלא נמנה עם שאר חייבי מיתות בידי שמים בברייתא דסנהדרין גדלה עד לשמים: