מגילת אסתר על ספר המצוות, שורשים ב:ז

נראה לי כי גם כונת הרב בענין הפסוקים שבאו בנביאים היא ממש כדברי הרמב"ן (א) וזה נראה מלשונו שכתב וכבר התבאר שכל מה שתקנו חכמים ונביאים שעמדו אחר מרע"ה הוא ג"כ מדרבנן עכ"ל. הנה שדוקא לתקנות הנביאים קורא דרבנן ולא לכל מה שבא במקראותיהם כי בודאי המצות אשר יצוונו הם ולא באו בפירוש בתורה יש לנו לומר כי היו בקבלה אצלם וכמו שהביא עדותם דיחזקאל לפי שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.

(ב) ומה שאמר כי דרשו בפסוק הנביא היקש כמו שעושים בפסוקי התורה, כל זה אין קושיא על הרב לפי שלא דרשוהו לגלות להם הדין אשר לא ידעו אותו זולת הנביא וא"כ אסמכתא בעלמא היא שהרי בקבלה היא אצלם ממשה ולכן אמר רב אשי דפרועי ראש לא מחלי עבודה גם כי איתקש לשתויי יין בפסוק זה של יחזקאל משום דכי גמרי הלכה למיתה לאחולי עבודה לא גמרי וכמו דמסיק התם. וכן בכל מה שילמדו מפסוקי הנביאים יש לנו לומר כי היה מקובל אצלם ממשה ואחרי כן הסמיכום לאותם הפסוקים של נביאים על השורש שיש לנו כי אין נביא רשאי לחדש וכו'. וכמו שהביא הרמב"ן ג"כ ממה שאמר מ"ח נביאים וח' נביאות עמדו להם לישראל ולא פיחתו ולא הותירו וכו'. ואם כן בודאי יש לנו לומר כי כל המצות שיוציאו מפסוקי הנביאים תורה היא זולת אם יאמרו כי הפסוקים ההם אסמכתא שאז נדון הדבר ההוא מדבריהם והסמיכוהו לאותו הפסוק.

ומה שאמר עוד (ג) כי הרב טעה באמרו שמד"ס הוא שנדון בעדות שבשטר אחרי כי בא בזה פסוק בנביא כדכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים, אני אומר כי אין עליו טענה כלל ואוכיח בראיות ברורות כפי דעתי כי דעת שפתיו ברור מללו. וזה כי אחר שכתב משה על פי שנים עדים ובאה בקבלה מפיהם ולא מפי כתבם א"א לומר שפסוק זה שבא בנביא מוכתוב בספר וחתום והעד עדים יהיה דעת התורה שהרי ההפך אמרה תורה אלא יש לנו לומר שהיא תקנתם. ומה שמקשה שם בפ' השולח על מתניתין שאמרה עדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים, לאו דוקא שיהא דאורייתא אלא כלפי שאמר במתניתין שהיא תקנת ר"ג או שאר חכמים אחרים מקודם ר"ג לפי גירסת התוספות לכן אמר והא מימי יחזקאל שקדם לכלם הוא. ואל יקשה בעיניך כי לשון זה מדאורייתא לא יהיה פירושו תורה ממש שהרבה יש כדומה אליו בגמרא וכמו שהביא הרמב"ן ממש בהשגתו הראשונה בשורש הראשון.

ומה שאמר עוד (ד) כי אנו דנין בגיטין בעדי חתימה בלבד, פשיטא כי גם זה הוא דעת הרב שהרי מפורש אמרו שם במתניתין שמפני תקון העולם תקנוהו וכמו שמפרש בגמ' דזמנין דמייתי סהדי א"נ זמנין דאזלי למדה"י. ודע כי אמרם שם במתני' העדים חותמים על הגט לשון גט זה פירושו כל שטרות שבעולם וכן פירשו התוס' רפ"ק דגיטין (דף ב') ומכאן יצא לו לרב שמה שדנין בד"מ בעדות שבשטר הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין פירוש שאם יצטרך המלוה בבואו לגבות מעותיו להביא העדים שיעידו בפניהם כי ראו אותו שהלוה מעות לפלוני ובזולת זה לא יוכל לגבות ימנעו ולא ילוו מעותיהם לשום אדם משום דזמנין דמייתי סהדי או אזלי למדינת הים ואין בידו להביאם ויפסדו מעותיו לכן תקנו לדון בהם בעדות שבשטר.

ומה שהקשה מאמרם בכתובות פ"ב (דף י"ח) (ח) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד, שנראה כי מן התורה הוא שנדון בעדות שבשטר, וכן מה שאמרו בריש גיטין בדין הוא דקיום שטרות לא ליבעי כדאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה וכו', אני אומר כי כאשר ייטיב עיונו על איזה ענין נאמר זה המאמר יראה כי אין תשובה ממנו על הרב כלל. וזה כי שם בפ"ב דכתובות תנן העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ואמר בגמרא אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים אמר ליה רבא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וכי תימא ה"מ על פה אבל בשטר לא והא אמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד. מכאן נראה שמאמר זה מעדים החתומים על השטר וכו' אין משמעו שיש לדון על פי עדותן שבשטר כאילו העידו בב"ד שהרי לא על זה הענין הובא שם בגמרא רק לומר שהעדות אשר העידו בשטר הוא קיים שלא יוכלו לחזור בו או לשנות ממנו מאומה בבואם לפני הב"ד להעיד רק צריך שיעידו בפיהם כאשר כתוב בשטר ממש בלי תוספת וגרעון אחרי שחתמו כאן שמותם. ודוק נמי דקאמר כמי שנחקרה ולא אמר כמי שהעידו בב"ד וכן כשהביא זה המאמר בריש גיטין על כדומה לזה הביאוהו וזה ששואל שם הגמרא לרבא דאמר כי הטעם שהשליח צריך שיאמר בפני נכתב וכו' הוא מפני שאין עדים מצויים לקיימו ליבעי תרי מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ומשני לבסוף בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי כדר"ל דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה וכו', ופירש"י וז"ל נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא חציף אינש לזיופי עכ"ל. הנה כי זה המאמר לא נאמר רק לענין שיש לנו להאמין בכל הכתוב בשטר אבל פשיטא שצריך שהעדים יעידו בפיהם כל הכתוב בו, וזהו מן התורה, אמנם מתקנת החכמים היא לדון על פי השטר בלבד זולת ביאת העדים לפנינו. ומפורש אמרו בפ' מי שאחזו (דף ע"א) תניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב אמר ליה אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. הנה שסתם לן תנא בזאת הברייתא שם זה של עדות ולא חלק בין עדות שבשטר לעדותו של אלם הבא להעיד מתוך הכתב, וגם כי פירש"י שם דלא דמי עדות דאלם על פי הכתב לעדות שבשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה להכי, מ"מ דעת הרב הוא שגם שנהגו כך לדון על פי עדות השטרות מ"מ איננו דין תורה לפי שלא יצאו השטרות מכלל הצווי שקבלו למשה מסיני מפיהם ולא מפי כתבם כי זאת הקבלה משמע בכל עדות.

ומה שאמרו (ו) קיום שטרות דרבנן רצונם הוא שמן התורה לא היה צריך לקיים כדי שלא יחזרו בהם ממה שהעידו דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ששוב אינם יכולין לחזור בהם אבל רבנן תקנו לקיימו. והרב שכתב לשון זה מקיום שטרות דרבנן בריש פ"ו מהלכות עדים וז"ל, כבר בארנו שקיום שטרות מדבריהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואעפ"כ אין מקיימים שטרות אלא בשלשה, אין כוונת לשון זה כאותו שהביאו בגמרא רק פירושו כך. כבר בארנו שמה שמקיימים העדות שבשטר ומאמינים בו בזולת שיבואו העדים להעיד בפיהם בפני ב"ד הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ובארו בספרו לעיל בפ"ו מהלכות עדות, ואעפ"כ אין מקיימים אותו העדות שבשטר באותם הדרכים שתקנו לנו לעשות הקיום כדי לאמת השטר היינו שיבואו עדים ויעידו על חתימת אלו אלא בשלשה, והראיה כי זה פירושו ממה שכתב אח"כ שקיום זה הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ומה נעילת דלת היתה אם היו אומרים כי השטרות אינם צריכים קיום בב"ד אדרבא יותר פתח פתוח ימצאו בזה כל הלווין יען כי כל המלוים ילוו ברצון טוב לכלם אחר שהשטר לא יצטרך עוד לקיימו כדי לגבות בו ויהא שריר וקיים מעת חתימת העדים בו, אלא בודאי כונתו היא כאשר כתבתי.

ומה שאמר עוד (ז) כי מצא דיני נפשות ודיני קנסות בעדות שבשטר, וכמו שהביא מראובן שהיה לו עבד וכו', אין מכאן תשובה על הרב שהרי אין שטר המכר מחייב ראובן למיתה כי אם העדים שהעידו שהכהו.

ומה שהביא ג"כ ראיה (ח) מהאשה שהוציאה גט מן שמעון ונתקדשה לראובן ובא עליה שמעון שהיה בעלה שנהרג עליה, גם מכאן אין תשובה כי מה שנהרג עליה הוא על היותנו יודעים כלנו שהיא מגורשת מן הראשון ויש עדים על קדושי השני. והנה הגט ההוא לא היה מחייבו מיתה אם לא היו עדי הקדושין לשני ועדי הביאה לראשון רק הגט מפרסם לנו היותה מגורשת.

ומה שאמר (ט) וכן בדיני השור והבור וכו' ומחייבין כופר שהוא קנס בראיה של שטר, אנא בעניותי לא מצאתי זה בגמרא.

וגם מה שהביא (י) מההיא דיבמות שנראה שאם היה יוצא שטר לפנינו היינו דנין אותה בחנק, זהו ג"כ כטעם שכתבתי לעיל, בענין ראשון אינו בדין יום או יומים ובענין שמעון שבא על אשתו אחר שנתגרשה ממנו שאין הגט מחייבו מיתה רק העדים הבאים להעיד על הזנות. ודי בזה השיעור בהשריש שרשי זה השורש: