מגילת אסתר על ספר המצוות, שורשים יב:ב

נראה לי שהנכון כדברי הרב (א) שלא חלק בין הדברים הטובלים לאשר אינם טובלים אלא בכולם יש לנו לומר כי מה שלוקח הכהן מה שיש לו לקחת הוא חלק מהמצוה ולא יבא במנין שהרי כל זמן שלא נתן לו חלק לא יצא ידי חובתו מה שצווה כגון אם הפריש תרומה ומעשר וחלה ואין דעתו ליתנה לכהן אין כאן שום מצוה. וגם בדברים שאינן טובלים כגון ראשית הגז ומתנות זרוע ולחיים וקבה לא קיים מצותו עד הגיעם ליד הכהן ולכן נאמר בודאי שאין למנות ההפרשה מהתרומה ומעשר וחלה למצוה אחת והנתינה למצוה אחרת כי הנתינה לכהן היא חלק וסיום מצות ההפרשה.

ומה שהביא ראיה (ב) שההפרשה מצוה בפני עצמה ממה שמברכים עליה, אינה ראיה, כי מה שאמר כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אין מברכים עליה היינו לפי שצריך להניח הברכה עד הזמן שהוא עיקר מצותה כגון הציצית בעת הלבישה ולא בעת העשיה וכן התפילין בעת הנחתם ולא בעת כתיבתם, אמנם בהפרשת תרומות ומעשרות שבעת שהוא עיקר מצותה שהוא בשעת הנתינה אין לנו שום ברכה שנוכל לברך עליה שהרי אז אין שייך ברכת הפרשה שהוא כבר הפרישם וגם שיברך אקב"ו על הנתינה אין לה מקום לברכה זו כי כהנים משלחן גבוה קא זכו והוא אינו נותן לו מאומה משלו כאשר כתוב בתשובות שאלות של הרמב"ן סימן קפ"ט לכן צריך לברך בתחלה בעת ההפרשה ולא משום שתהא מצוה שלמה בפני עצמה.

ומה שהביא עוד ראיה (ג) ממה שהכהנים והלוים גם כן נתחייבו בהפרשת תרומות ומעשרות שנראה אם כן שההפרשה בלבד היא המצוה, אין זו טענה כי בישראל צריך הנתינה עם ההפרשה כדי לצאת ידי חובה, אמנם הכהנים בהפרשה בלבד יצאו מידי איסור טבל אחר שאינן צריכין לתתם לאחר.

ומה שהביא עוד ראיה (ד) מחלה טמאה שמתירה העיסה והיא אינה ניתנת לכהן, התם מיירי בחלה בזמן הזה שהיא מדרבנן אבל בזמן שהחלה היא מדאורייתא אין עיסתו נתרת עד שיתננה לו ואפילו טמאה שכן דרשו בפרק במה מדליקין (דף כ"ה) ובפרק הערל (דף ע"ד) הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה הטהורה לאכילה והטמאה להסקה תחת תבשילך ובכלל זה יש גם החלה שגם היא נקראת תרומה כמו שכתוב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'.

ומה שאמר (ה) כי מפסוק עשר תעשר יש לנו למנות מצות ההפרשה ומפסוק ונתת ללוי לגר וגו' יש לנו למנות מצות הנתינה כבר כתבתי שהנתינה היא חלק המצוה וסיומה ולא יבא במנין. ואף אם היינו באים למנות שתיהם אי אפשר בשום פנים שנביאם מאלו הפסוקים שהביא הוא כי פסוק עשר תעשר לא בא רק לומר שבשני מעשרות ההמה אשר כבר ידענו שהאדם חייב להפרישם לא יעשרו מן החדש על הישן כמו ששנינו במסכת תרומות פ"ק והביאוהו גם כן בפ"ק דר"ה (דף ח'), גם הנתינה שאמר שיצא לנו מפסוק ונתת ללוי וגו' אינו אמת שהרי פסוק זה נאמר גבי מעשר שנה שלישית באמרו כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית וגו' ובא להורות לנו כי אינו נוהג בה אלא אחד מהמעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה והוא המעשר ראשון וכן פירש"י שם בפירוש החומש. אמנם גם דעת הרב שסובר שמפסוק כל מעשר הארץ לה' יצא לנו צווי להוציא המעשר. גם זה קשה כמו שכתב הרמב"ן שהרי בפסוק זה נאמר קדש לה' הוא ומעשר ראשון חולין גמור הוא. והתימה שהוא עצמו כתב בפ"א מהלכות מעשר בחבורו הגדול שכל מקום שנאמר במעשרות קדש או פדייה אינו אלא מעשר שני. ונ"ל כי שם חזר בו ממה שכתב כאן ולכן לא הביא פסוק זה שם רק פסוק הנאמר בסוף פרשת קרח כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים. וגם הסמ"ג מכאן הביאו בעשה קל"ה.

ומ"ש עוד (ו) כי מתנות כהונה שבמקדש לא יבאו במנין כי משלחן גבוה קא זכו ולא בא אלינו צווי בתורה לתתם אליהם. אני אומר כי אחרי היותם חלקי המצות לא יבאו במנין גם אם היה בא צווי אלינו בנתינתם, ודי במה שכתבנו בזה השורש: