מגילת אסתר על ספר המצוות, שורשים יב:א

ונראה לי שהנכון כדברי הרב (א) למנות הבאת החוטא אותו הקרבן, והקרבת הכהן אותו הקרבן מצוה אחרת, כי איך יעלה על לב שלא יהיה גם כן מצוה על הכהנים בהקרבה, דבשלמא אם המביאים הקרבן הם עצמם יקריבוהו אז היינו אומרים כי הבאת הקרבן ותואר הקרבתו לא יהיו מצות חלוקות אמנם כאשר הכהנים הם המקריבים ולא הבעלים הנה זאת מצוה מיוחדת עליהם ולכן תבא במנין מלבד מצות החוטא שהוא להקריב הקרבן שנתחייב בו. ועל כרחנו יש לנו לומר כי הפסוקים שבאו בתורה להורות אופן עשיית כל מין ומין מהקרבנות לכהנים נאמרו כי הם הנגשים אל ה' להקריב קרבן העם והמצוה עליהם היא לעשות כל אחד ואחד כמשפטו.

ומה שאמר עוד (ב) כי דעת בה"ג הוא שלא למנות שמצוה על החוטא שיקריב קרבן כמו שלא מנה ג"כ העונשים, דעתו רחוקה מדעת הרב וגם מדעת הרמב"ן מליצו ובשורש י"ד יתבאר טעמו.

ומה שאמר עוד (ג) כי בה"ג מנה יציקות ובלילות וכו' כל אחד ואחד למצוה, כבר דחה זה הרב בשרשו זה ואמר שאין למנותם למצות כלל כי הם חלק ממצות המנחה. והברכה על כל אחד ואחד אינה ראיה כי כל חלק מהם יהיה מצוה בפני עצמו רק כל אחד מהם הוא פועל חלוק מחבירו ולכן יברך בכל פעם.

ומה שאמר (ד) כי דעתו הוא למנות כל מעשה הקרבנות מצוה אחת על הכהנים להקריבם לא נראה בעיני כלל, כי איך נמנה כל מעשה הקרבנות מצוה אחת והמה מתוארים מתחלפים והפסוק שהביא מועבדתם עבודת מתנה וגו' אינו ראיה כי פשוטו הוא עליכם נתתי את העבודה הזאת, ומלת העבודה היא סוג יכנסו תחתיה מינים רבים כגון חטאת ועולה ושלמים: