מטה יהונתן (פסח) ו

א"כ עיקר הנס משום שבת. מקשים האחרונים כיון דבעשור לחודש הי' שבת א"כ ר"ח ניסן הי' ביום ה' ור"ח אייר הי' ביום השבת דניסן מלא ואייר חסר א"כ הי' ר"ח סיון ביום א' וקיי"ל שבשבת נתנה תורה וא"כ הי' מתן תורה בז' לחודש ואנו אומרים בו' לחודש זמן מתן תורתינו. ונ"ל דעצרת אינה מיוחס לימי החודש כמו שייחס הכתוב לשאר מועדים, רק הכתוב תלה אותו בס"ע א"כ כיון דהו' יום חמשים לעומר שפיר אמרינן זמן מתן תורה אבל זה קשה כיון שהי' ר"ח ניסן ביום ה' ובשבת נתנה תורה והו' ז' לחדש א"כ הי' נ"א יום, וי"ל דאיתא בשעת מלחמת עמלק העמיד משה החמה יום אחד והיה אותו היום ארוך כשני ימים, ולפ"ז לענין ימי החודש דחשבינן לפי עיגול הלבנה כ"ט י"ב תשצ"ג, א"כ אע"ג שהחמה עמדה, הלבנה הלכה וסבבה כפי זמנה, וא"כ חשבינן אותו ל"ב ימים והי' מ"ת היום בז' לחודש, משא"כ לענין ספירה דעיקר תלוי' בספירת הלילה א"כ כיון דאין לילה מפסקת לא נחשב אלא ליום אחד והאי שפיר רק חמישים וק"ל

שייך לסי' תכ"ט יום שלאחר החג הוא אסרו חג וכו' כתב מג"א, ויש רוצים לומר דוקא אחר שבועות הוא קצת י"ט משום דרוב פעמי' היו מקריבי' שלמים באותו יום שהיו תשלומין כדאיתא בגמ' אבל אמר שאר י"ט מותר להתענות, וראייתם מגמר' דתענית דף י"ז ע"ב אמר מר מתמי' בי' עד סוף המועד דלא להתענאה, ופריך ל"ל למימר עד סוף המועד הא י"ט בלא"ה אסור ולימא עד יו"ט שני ותי' לא נצרכה אלא ליום שלאחריו עכ"ל, וע"ז קשה הא יום שלאחריו הוי אסרו חג אלא ודאי כנ"ל, אבל יש לדחות ראייתם דהא כל הטעם דאמרינן א"ח אחר י"ט הוא משום ששלמים נאכלים לב' ימים, ומסתמא כל יום ויום היו מקריבים קרבנו' ויום שלאחריו עדין הי' להם בשר שלמי ם לפיכך תקנו שלא להתענות בו אבל אם חל י"ט אחרון בשבת שלא היו מקריבים שלמים בי"ט אחרון א"כ לא הי' להם אחר י"ט בשר שלמים מותר להתענות והא"ל דהתם במ"ת איירי אפי' כשחל א"ח בשבת שאין להם בשר שלמים וה"א דמותר להתענות אשמועינן מגילת תענית דאפ"ה אסור להתענות בא"ח של פסח וק"ל. ומ"ש המג"א סי' תצ"ז ס"ג הטעם דאסור להתענות במוצאי חג שבועות דכשחל לפעמים עצרת בשבת הוי יום טבוח לאחר שבת וצ"ע גדול, דהוא נגד גמרא שלנו דחגיגה דף י"ח דהתם מבואר דכשחל יום טבוח של עצרת לאחר שבת מותר להתענות להוציא מלבן של צדוקים ע"ש

כתב מג"א רש"ל היה דורש שיקח כל א' מעט קמח קודם פסח ויאכל וכו' והק' הר"י דהאיתא פלוגתא בפוסקים, אי קמח הוי לח בלח או יבש ביבש, וק"ל בלח בלח לא אמרי' חוזר וניעור אבל יבש ביבש אמרי' חוזר וניעור וא"כ הרש"ל הי' רוצה להחמיר אפי' הוי יבש ביבש דאמרי' חוזר וניעור מ"מ אם שקל ממנו קודם פסח אמרי' איסור נטל

ואאמ"ו נר"ו דהאיתא קמח הוי יבש ביבש היינו אף שנתערב ואין אחד יכול להפרד מחבירו, מ"מ הקמח אסור שמ"מ הוא עומד בפ"ע משא"כ בלח גמור שהאיסור נבלל בהיתר ואין עומד בפ"ע כלל, ובגמר' לר"י דס"ל מין במינו במשהו, זה דווקא לח בלח דמיד שנפל איסור נעשה כולו איסור דליכא למימר