מטה יהונתן (פסח) מב

מחמיץ נמי אבל מן המתירין אינו ראי' דס"ל דבר מועט אינו מחמיץ דלמא ס"ל שאני אכילת עכבר דאפי' דבר מועט נמי לא הוי דכבר נתקנח הריר דהא אנו רואין שהחטין הן יבשות וכבר נתקנח הריר עד שבשעת לישה ליכי' שום ריר כלל ועוד דלמא סמך הרשב"א באכילת עכבר על הרי"ף אפי' מי פירות עם מים אין מחמיצין אבל אם נפל מי פירות להדיה לתוך עיסה בשעת לישה י"ל דדבר מועט נמי מחמיץ וא"ל מ"ש מקיטוף דשרי', בשלמא אם נתן מי פירות לתוכו בשעת לישה ממהר להחמיץ באותו מקום שנפלו אף כי מעט הוא משא"כ גבי קיטוף שכבר נילוש העיסה ואין מקטפין אלא מעט קודם אפי' בזה מעט שמושחין עליו אין לו כח להתעורר כל העיסה ולעורר בזה החמץ כיון שכבר נילוש כראוי'

סעי' ו' שם ויש לברר המלח וכו' זהו לשון הטור שבאם נמצאת במלת חיטה מלוחלחת מחמיץ כי המלח מתולדת המים ואינו בכלל מי פירות ואינו נ"ל דהא שרינן וותיקא במשחא ובמלחא אלמא מלח הוי בכלל מי פירות, וכ"כ בד"מ דמלח שלנו שמבשלין אותו במים ודאי מחמיץ וכ' מ"א סק"ד א"כ מוכח דפלוגתייהו במלח שחופרין מקרקע אבל בטור משמע לכאו' דמלח שחופרין מקרקע לכו"ע אינו מחמיץ ולכאו' עכצ"ל דיש חולקין בד"המ הנ"ל דאל"כ לא מקשה הטור אויש חולקין מוותיקא דשרינן במישחא ומלחא דלמא הא דשרי' התם במלח שחופרין מקרקע דלא הוי מי פירות ומקשה הטור שפיר, והנה הר"ן כ' בסי' ש"א ס"ז דלמלח לית לי' דין מי פירות ואפ"ה מותר בוותיקא העשוי' בשמן ומלח, והנה הרי"ף דפסק אפי' מי פירות עם מים אין מחמיצין, וכ' הרא"ש וק' לדבריו מדשרינן וותיקא במלחא עם מים ולקמן כ' הרא"ש וותיקא שרי והתני' אסור ל"פ כאן במשחא ומלחא הא במים ומלחא לפי' שיטת הרי"ף דס"ל דמי פירות עם מים אין מחמיצין אפי' יש במים צ"ל לדבריו הכא דליתא בה מים לחוד אלא משחא עם מים אינו מחמיץ ומקשין העולם על הרא"ש דמ"מ קשה עדין לשיטת רי"ף במשחא ומלחא מ"ט אסור ונ"ל דלק"מ דהא דכי הרי"ף דמי פירות עם מים אינו מחמיץ כלל טעמא משום דמי פירות מהפכין למים עד שלא יהא מחמיצין וודאי לא יוכל שיעור קטן מי פירות להפך למים עד שלא יוכל עוד להחמיץ אלא צריך לכל הפחות להיות מי פירות קצת דבר מסוי' אז יש כח להפך הטעם שלא יחמיץ עוד אבל מעט מי פירות ודאי גם הרי"ף מודה דמחמיץ ולפ"ז מאי מקשה אהרי"ף, התם הוי רק מלח דבר מעט, ומעט מי פירות בטלים למים ומחמיץ ועכצ"ל דקושי' הרא"ש היא אי אמרינן כשיטת הרי"ף ואמרינן מלח כיון דדבר מועט הוא בטל גבי מיא למה נקט הגמר' בלישנא מלחא כלל הא לא נ"מ מידי אע"כ דלא כהרי"ף דמי פירות עם מים מחמיצין רק עדיין קשה הא דכ' עוד שם ובאשכנז נוהגין שלא ליתן מלח בעיסת מצה ויש נותנין טעם למנהג וכ' קשה הא הוא ס"ל דמלח הוי מי פירות וגם ס"ל דלא כהרי"ף אלא מי פירות מחמיצין מהרה, וא"כ מדינא אסור ליתן מלח בעיסת מצה וא"ל דס"ל דאפשר מיעוט דמיעוטא מי פירות שנפלו לתוך המים אין מחמיצין מהרה והמלח הוי מיעוטי' דמעוטי' וז"א כי הדבר לכל מסור ומי יכול לשער ולצמצם לידע מה מקרי מיעוט או הרבה ונ"ל דהנה עוד כ' הרא"ש