מטה יהונתן (פסח) כח

לאיסור משא"כ היכא שהאיסו' כחוש לגמרי דלא אמרי' היתר מפטם לאיסור וחמץ כחוש הוא לגמרי י"ל דדווק' היכא שהאיסו' בנו"ט אם האיסור כחוש לגמרי והיתר שומן לא אמרינן היתר מפטם לאיסור שאין כח בהיתר להעביר האיסו' בתוכו עד שיהי' נותן טעם וכו' אבל מ"מ מיהו מולך פורתא בכל החתיכה וא"כ היכא דאיסורו בנו"ט מותר דמשהי בטלי משא"כ חמץ שאיסורו במשהו אמרי' שפיר היתר מפטם לאיסור ומה שכ' המחבר לקמן תרנגולת וכו' כשמהפכים השפוד וכו' משמע בלא טעמא דהיפך שפוד לא נאסר ואפי' בשומן לא אמרי' היתר מפטם לאיסור וצ"ל כיון דחטה לא הוי חמץ גמור דיש להסתפק שמא לא נתבקע וגם שאר ספיקות שיש לחוש לא אמרינן היתר מפטם לאיסור

בהגהה ויש מחמירים דמשהו מיהא איכא עיי' מג"א ס"ק ד' דהתוס' בע"ז מחמירים אפי' בתנור גדול ופתוח ונ"ל דזה אינו ראי' כלל דהתוס' אזלי לשיטת' דס"ל כרב דריחא מילתא אלא דבתנור פתוח הריח מתפשט לכן תותר ולכך כתב דבפסח אסור אפי' בתנו' גדול דת"ת משהו מיהא איכא משא"כ לדידן דק"ל ריחא לאו מלתא א"כ אין כאן תערובו' איסור כלל ומ"ש חמץ משאר איסורין ומ"ש דגם דעת הרי"ף בפ"ז דחולין לאסור וכו' ע"ש אין משם ראי' כלל דקשה לרי"ף דהא דאמר רב ריחא מלת' לכאור' תמוה דהא הש"ס האריך בזה למילף טעם כעיקר דאורייתא או לא ומנ"ל לבדות מלבו דבר חדש דהריח יהי' כעיקר גופא דאוריי' אך רב לטעמי' דס"ל בכ"מ כר"ת דמב"מ אפי' באלף לא בטיל מדאורייתא ויליף מדם פר ושעיר א"כ לגבי ריח נמי משהי מיהא איכא ולכן אסור משא"כ חמץ בפסח דאסור במשהו משום חומרא דגזרו חז"ל משום ב"י וזה ודאי דבכולה האי לא גזרו רבנן בריחא דלא שייך כלל בריחא בל יראה, רק מה שיש להביא ראיה להני מחמירים הוא מהא דאמרינן ופת שאפאה עם בשר אסור לאוכלה בכותחא ופי' רי"ף משום דהוה דבר שיש לו מתירין שהרי יכול לאוכלו עם בשר והרי"ף והרמב"ם ס"ל דהא דאסור חמץ במשהו משום דהוה דבר שיל"מ וא"כ גם ריחא יש לאסור בפסח

סעי' ב' חמץ שנתחמץ מוי"ו שעות ולמעלה וכו' היינו בין מב"מ בין מבשא"מ לאפוקי מדעת הרמב"ם דס"ל דחמץ אסור במשהו משום דשיל"מ מיהו ע"כ הרמב"ם מוכרח לטעמא דהוי דשיל"מ דהא מבש"מ דישל"מ בטל ואפ"ה בפסח במשהו אוסר אע"כ דטעמא דדשיל"מ הוא דוקא מב"מ א"כ לשיטתו חמץ מוי"ו שעות ולמעל' במ"במ נמי במשהו דהוי דשיל"מ אבל הרב המחבר ס"ל כשאר פוסקים דלא הוה דשיל"מ משום דלשנה הבאה חוזר לאיסורו וטעמא הוא משום דאמרה תורה לעבור בב"י וכו' א"כ אף מ"במ מוי"ו שטות ולמעלה בששים

כתב מג"א ס"ק ה' בשם ליקוטי מהרי"ל חמץ נוקשה וכו' עיי' שם שרוצה לאסו' חמץ עד ס' נ"ל דודאי בחמץ נוקשה כזה דהיינו שיעור שיש בו טעם גמור אלא דחימוצו הוא כמו חמץ נוקשה אבל בפ"ע יש לו טעם רק בחיבורו אין לו טעם כדי ליתן טעם באחרים כמו נוקשה ושפיר אמר וכו' בס' משא"כ אם היה מתחלה חמץ גמור אלא שנתקשה דנעשה עד שאין בו טעם כלל א"כ בממנ"פ אי