מטה יהונתן (פסח) כ

דוקא אי אמרינן חוזר וניעור וא"כ הוי טומאה במקומה אבל אי לא אמרי' חוזר וניעור כבר נתבטל איסור ונעשה כולו היתר ואפילו במשא לא תטמא וא"כ ה"ה לענין ב"י אי אמרינן דחוזר וניעור אף שנתבטל לענין אכילה מ"מ כיון שנתערב האיסור אמרינן חוזר וניעור א"כ לעבור על ב"י אמרינן כיון דעכ"פ כזית חמץ יש בביתו עובר עליו אבל אי לא אמרי' חוזר וניעור הוי כולו היתר ב"י וב"י נמי לא אמרינן והא קיי"ל גבי מין בשאינו מינו אמרינן מדאוריי' חוזר וניעור אבל במין במינו לא אמרינן חוזר וניעור א"כ נעשה כולו היתר לענין ב"י ובזה צדקו דברי מג"א שכתב מין במינו אינו עובר עליו משום דלא אמרינן חוזר וניעור א"כ נעשה כולו היתר לענין ב"י משא"כ מין בשאינו מינו כיון דחוזר וניעור הוי לענין ב"י כאלו בעיניה דמ"מ החמץ ברשותו

כתב הטור ור"א פסק כחכמים וכתב דוקא שאין בתערובות טעם חמץ כגון אלו שאין נותנין אלא לקיוהא בעלמא אבל אי יש בו טעם חמץ חייבי' עליו דטעם כעיקר דאו' ואין בה כזית בכא"פ מיירי אבל יש בו כזית בכא"פ חייבים עליו ומשמע מדברי הטור אפילו ליכא כזית בכא"פ אם נותן החמץ טעם גמור חייב וצ"ל דס"ל לטור כשיטת ר"ת דטעם כעיקר דאוריית' היינו כזית בכא"פ ע"ש בב"י שרוצה לדחוק ליישב הטור, ונ"ל דע"ל כיון שאינו נותן טעם מ"מ יעבור בב"י דהא לא שייך בי' טע"כ ומ"ש מין במינו בטל ברוב ותירץ אדמ"ו נ"י דהנה ההבדל שיש בין טעם גמור לקיוהא בעלמא הוא זה כשנותן טעם גמור גם ההיתר נתהפך לאיסור דטעם האיסור מבטל לטעם ההיתר וכשנותן שם לקיוהא בעלמא היינו שאין טעם ההיתר נתחלף לאיסור אלא שטעם היתר עומד בפ"ע וטעם איסור בפ"ע א"כ אף שאינו נותן טעם גמור להתחליף היתר להיות איסור, מ"מ עובר משום חמץ המעורב בו שטעמו עומד בפ"ע בתוקפו ולפ"ז י"ל הא דאמר ודוקא דליכא כזית בכא"פ היינו ע"י טיבול ליכא כזית בכדי א"פ אבל אי אכיל ליה בעיניה איכא כזית בכא"פ אלא דבטלה דעתו אצל כל אדם וע"ז קאמר דוקא שאינו אלא לקיוהא בעלמא וא"כ אינו חייב עד שיאכל ב' הזיתים כולם דבלא"ה לא אכיל שיעור דמחייב עליו אבל אם יש בו טעם חמץ גמור א"כ נתחייב אפילו על כזית אחד בתערובות דבזה לא שייך לא בטלה וכו' דזית אחד דרכו לאכול בב"א אבל כי ליכא זית בכא"פ אפילו אכיל לי' בעיניה אף שנותן בו החמץ טעם גמור אינו חייב עליו דס"ל טעם כעיקר לאו דאוריית' אלא בדאיכא זית בכא"פ וכשיטת ר"ח כהן

שם במג"א ודעת הטור וצ"ל דהאי דשאור ישרף היינו ביו"ט דאי אפשר לאפותה וכו' מקשים העולם מ"ש שריפ' מאפיה הא זה הבערה שלא לצורך. כמו אפי' ותי' אד"מו דאיתא בתוס' ריש פסחים אור לי"ד ונראה לרשב"א דאפי' לטעם האחרון אמרינן וכו' והכא יש לדקדק דבריהם הא דנקטו מברייתא ולא ממתניתן שאור ישרף והאוכלו בארבעים ויש לתרץ דהנה נוכל לפרש דאמר ישרף היינא ביו"ט כמ"ש המ"א רק ע"ז קשה קושית העולם הא הוי הבערה שלא לצורך וא"א אין ביעור חמץ אלא שריפה לק"מ דקיי"ל כל הנשרפין אפרן מותר א"כ לא הוי