מטה יהונתן (פסח) יט

בב"י וב"ימ היינו אע"ג דלית בהו כזית בכדי אכ"פ הקשה ב"י הא אפכא שמעינן לי' מפר"ב אין חייבין כרת אלא על עצמו של חמץ אבל על תערובת חמץ כגון כותח הבבלי לוקה ואין בו כרת במד"א שאכל כזית בכדי אכילת ג' ביצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם התערובת כזית בכא"פ אעפ"י שאסור לאכלו אם אכל אינו לוקה וצ"ל דהיינו ממש כחכמים ומתוך קושית' פירש הרב המגיד דהרמב"ם ס"ל כחכמים ומיירי דאיכא כזית בכא"פ אפילו קשטר לי' משטר והכא סמך אהא דמחלק לעיל בפ"א בין דליכא כזית בכא"פ להיכא דאיכא ואי ליכא כזית בכא"פ מעורב אפילו ר"א מודה דאינו עובר ואי איכא אפילו אי קשטיר לי' משטר אפי' רבנן מודו דעובר כי פליגי רבנן ור"א היכי דליכא כזית בכא"פ כי שטר לי' משטר ואין דרכו למיכל בעיני' רק ע"י טיבול ואכל איהו בעיני' ואיכא כזית בכא"פ לרבנן דל"ל דרשא דכל מחמצת לא תאכלי אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם ור"א דא"ל דרש' דכל מחמצת ס"ל דאצל חמץ לא אמרינן בטל' דעתו אצל כל אדם ולפ"ז אי איכא כזית בכא"פ כי קאכיל לי' ע"י טיבול לא אצטריך רמב"ם לאשמועינן דלוקה דזה נלמוד משאר איסורים שכתב בפט"ו מהל' מ"א אלא הכא מיירי בכותח דאכל לי' כדרכו ע"י טיבול ליכא כזית בכא"פ ואי אכיל ליה בעיני' איכא כזית בכא"פ וז"ל בד"א שאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכא"פ משמע דאכיל לי' בעיני' ולא ע"י טיבול מדלא נקט בד"א שיש כזית בכא"פ משמע דעיקר דינא דרמב"ם קאי בענין דצריך למיכל בהדי דקשריף כזית בכא"פ א"כ לענין אכילה נחית הרמב"ם לשיעורא לחלק כמ"ש משא"כ לעבור על ב"י לא אצטריך לחלק כיון דכל כותח אי' בי' כזית בכא"פ אי אכיל לי' בעיניה א"כ כיון שיכול לבוא לידי מלקות עובר עליו בב"י אבל הר"י מפרש דהרמב"ם ס"ל הכא לענין ב"י אפילו ליכא כזית בכאכ"פ עובר עליו ויש לחלק בין אכילה לשהי' בשלמא לענין אכילה כיון שהפסיק בכא"פ באכילתו לא מקרי אכילה שיחייב עלי' מלקות משא"כ לענין שהי' אף שהוא מעורב בין כמה זיתים מ"מ הכזית שם במקומו עוד וק"ל

כתב מג"א סק"א אם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח אם נתבטל ברוב אינו ת"ע עיין שם ויש להקשות דהרמב"ם ס"ל בפט"ו מהלמ"א דטעם כעיקר דאורייתא דוקא היכא דאיכא כזית בכא"פ אבל אי ליכא כזית בכא"פ ט"כ לאו דאורייתא וא"כ קשה מ"ש מין במינו ממין בשאינו מינו דהוא ג"כ ביתר מכא"פ ותירץ אדמ"ו דהא דכתב הרמב"ם דיש לחלק בין אכילה לשהי' היינו דאיכא כזית בכא"פ אלא דאי אכיל לי' ע"י טיבול ליכא כזית בכא"פ ולענין אכילה לא מחייב להרמב"ם עד דאיכא כזית בכא"פ אפילו אי אכיל ליה ע"י טיבול דפסק כחכמים ואין להקשו' א"כ גם כרת ליחייב דהא הוי כמו בעין ונ"ל דעיקר דינא דלהרמב' טעכ"ד דילפינן ממשרת ענבים דנזיר והא גבי נזיר ליכא כרת כלל רק מלקות א"כ לא מצינו בכל התורה שיחייב כרת אטעם כעיקר האיסור לכך לא תחייב הרמב"ם אתערובות רק מלקות אפילו איכא כזית בכא"פ כמ"ש וק"ל ועי"ל דאית' בגמרא דביצה נבילה בטילה בשחוטה וקאמר דוקא לטומאת מגע אבל לטומאת משא כיון דעכ"פ הוא נושא לטומאה טומאת משא לא הלך וקאמר בגמ' דבכורות