מטה משה צט

תטז ובשעת הדלקה מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת. וי"א דאין לברך עד לאחר הדלקה דאי מברך קודם הדלקה א"כ קבלו השבת ולא מצותו לאדלוקי. וי"א דיש לברך קודם הדלקה דכל הברכות צריכות להיותן עובר לעשייתן ולכן כתב מהרי"ו בדיניו סימן כ"ט דנוהגין הנשים שמדליקין הנרות ואח"כ משימים ידיהם פרושות כנגד הנרות ואז מברכין דהוי הברכה עובר לעשייתן ואז מסלקין ידיהן

תיז כתב רבינו בחיי פ' יתרו ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת בהיא מצוה מוטלת עליה שיתן אליה ה' בנים מאירים בתורה. כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה ובזכות נר שבת שהוא אור תזכה לבנים בעלי תורה שנקראת אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. וכן דרשו רז"ל האי מאן דרגיל בשרגא הויין ליה בנים תלמידי חכמים עכ"ל

תיח כתב בהגהות מרדכי וז"ל ובלבד שלא יקדים ולא יאחר נ"ל שמכאן סמכו קדמונים לשגר תנוקותיהם מבית הכנס' לבתיהם להשמיע הדלקת הנר בזמנה לפני אמור ש"ץ ברכו שהוא קבלת קידוש היום. ולא יקדמו להדליק קודם תפילת המנחה ולא יאחרו תפלת מעריב. צפנת פענח עכ"ל. אבל התו' והרא"ש והר"ר יונה והמרדכי כתבו בריש תפלת השחר אהא דרב צלי של שבת בע"ש מפלג המנחה ולמעלה והיה מדליק הנר ומקבל עליו השבת מבע"י. והא דאמרינן בפרק ב"מ גבי הדלקת הנר ובלבד שלא יקדים אין זה הקדמה כיון שמקבל עליו השבת מבע"י וכן כתב הטור א"ח סימן רס"ז

תיט כתב המרדכי פרק ב"מ וז"ל אומר מהר"ם דבחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכים להדליק נר בל שבת בחדרם ולברך עליו משום דהדלקת חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן אבל מי שהוא אצל אשתו אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו לפי שאשתו מברכת עליו בשבילו. גם אומר שמותר להדליק בבית בע"ש בקיץ ואוכל בחצר ויהיה לו אורה מן היום משום דנר שבת אינו אלא משום שלא יכשל בעץ או באבן והרי יש לו אורה גדולה. ואומר בשם אביו רבי ברוך כי גדול א' הנהיג כן בגרמייזא עכ"ל. ודינים הללו הם גם כן בתשב"ץ סימן ג' וסימן ו'. ובכלבו סימן ל"א. ובתשובת מהרי"ל סימן נ"א וז"ל אדוני מורי מהר"ש ז"ל מצאתי בתוך חדושי מרדכי וז"ל שאלתי את פי מהר"ם הואיל וחובה לאכול אצל הנר א"כ היאך רגילים להניח הנר בבית ולאכול בחצר. והשיבני שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער. ואם הוא נהנה באויר החצר יותר פשיטא דמותר והנראה בעיני דלא שרי אלא לאכול בחצר. אבל הקידוש הוא במקום הנר מאחר שהודלקה לכבוד שבת. בפרט לפי מה שמצאתי כתוב בשם שכל טוב טעם לשתי הנרות על דרך מה שאמרו פסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו ומהדר ליה בקדושה דבי שמשא וב"פ נר הוא ת"ק ואף כשיסתכל בנרות בשעה שיקדש יהא לו רפואה וגם האיש יש לו רמ"ח אברים ולאשה רנ"ב בגימ' ב"פ נר נגד חיבור איש ואשה. ומעתה כשרואה בנרות בעת שיקדש יהא לו רפואה. ולפי זה מיושב נמי המנהג שכורכים שחי נרות בשבת כלומר חיבור איש ואשה על דרך עונת ת"ח כו' והשתא משמע בהדיא דלא שרי לקדש אלא במקום הנר. ומשום הכי נראה מי שיש לו כמה חדרים והולך מן הבית לחדר שצריך להיות לו נר אחד בכל המקומות שיש לחוש שמא יכשל שם וכן קבלתי מן המדקדקים במצוה. ואפשר על זה כוונו מה שאמרו חזא דהוי רגיל בשרגא טובא כלומר במקומות הרבה. ע"כ העתקתי מחבור הגדול הנקרא ים של שלמה

תך כתב בספר חסידים מעשה באחד שהאריך ימים ולא מצאו לו שום זכות אלא שלא היה מדליק בחלב בע"ש אלא בשמן זית ע"כ. ולדידן דאין במן זית מצוי מצוה מן המובחר בשאר שמנים שאורן צלול. ואעפ"י דלעניין נרות חנוכה כתב מהרמ"ש בש"ע א"ח סי' תרע"ג בהג"ה דשעוה אורה צלול כמו שמן. שאני הכא דהגאונים אסרו נר של שעוה אפילו נר קנד"ל לעניין שבת. אף שרש"י והרי"ף והרא"ש התירו מ"מ יש לחוש לדברי הגאונים למאן דאפשר אבל עכ"פ המצוה יותר מובחר בשעוה מבחלב דאורה צלול ויפה

תכא ובקיץ יעשה נרות ארוכות שלא יכבו קודם הלילה ואם לא יעשה הוי ברכה לבטלה דשרגא בטיהרה מאי מהני חדושי אגודה. הביאו מהרי"ל בתשובה. וכתב על זה וכמה פעמים שמעתי שקורין תגר על אותו מנהג ואמרתי דאותו מקום שדולקין שם הוי קצת חושך שכן דרך בערב שמחשכים קצת בחדרים ומשתמש שם דבר לאור הנר. ולבסוף כ' והמדקדק על עצמו ושם אורחותיו יעשה ארוכות

תכב אשה דאשתלי ולא הדליקה נר בשבת. תהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה מהרי"ל

תכג כשאשה יולדת בשבת ראשונה מדליק הבעל את הנרות ומברך (מחרושים) וכן מי שאין לו אשה ידליק בעצמו

תכד ח תפלת הלילה. נכנסי' לב"ה ומתפללין תפלת מנחה כשאר ימות החול. רק שאין נופלים על פניהם. ומתפללין תפלת ערבית. ואין אומרים והוא רחום לפי טעם שכתבתי למעלה שאומרים אותו בשביל המלקות ראוי שלא לאומרו בשבת. וע"ד הסוד מה שאנו אומרים והוא רחום בכל לילה בחול ולא בשבת. הטעם הוא כמו שכתבו חכמי הזוהר במדרש רות הנעלם דע כי שלשה ממונים שולטים בגיהנם מתחת יד דומה והם משחית אף וחימה. וכל האחרים ממונים תחתן ובכל אותן המדורות רצים ושבים ודנין שם נפשותן של רשעים. וכל אותן כתות של מלאכי חבלה כלם מרעישים גהינם ונשמע קול שאונם לרקיע. וקולות הרשעים ביניהם צווחים ואומרים ווי ואין מרחם עליהם. ועל כל אלה השלשה ממונים עם שאר כתות של מלאכי חבלה שמרעישים גיהנם אמר קרא קול שאון מעיר