מטה משה צח

אלא נוטל אותם על הסדר שאמרנו עכ"ל. התשב"ץ סימן תקס"א כתב שמהר"ם ז"ל אינו חושש ליטול צפרניו כסדר. גם מה שכתב שמיום רביעי והלאה יש ליטול צפרניו מצאתי בשם ספר הגן שהיה מקפיד ליטול ביום ה' כי הוא מגדל בשבת וכן ראיתי נוהגין. גרסינן במועד קטן בפ' ואלו מגלחין תנו רבנן ג' דברים נאמרו בצפרניו קוברן צדיק פירוש דאיכא למיחש דהדרי ומגלי שורפן חסיד פי' עדיף מצדיק. זורקן רשע וטעמא מאי שמא תעבור עליהם אשה ותפיל. והני מילי בדוכתא דנפל. אבל אי כניש להו לבתר דנפלי ושדי להו לאבראי לית לן בה דכיון דאשתני אשתני. ומה שאמרו רז"ל שמא תעבור עליהם אשה ותפיל. אפשר לומר כי קודם שחטא אדם הראשון היה מלבושו צפורן וכשחטא נתפשט ממנו אותו מלבוש ולא נשאר רק הצפרניים. ומאחר שאשה גרמה שיתפשט אדם הראשון ממלבושיו היקרים היה סבה שמה שנשאר בו מהם יהיה מקום להתענש בו האשה. וכן כתב ר"מ בן גבאי בס' תולעת יעקב. ולזה היה ר' יוחנן זורקן בבית המדרש דלא שכיחי נשי. ואחר נטילת צפרניו צריך נטילה כי הוא אחד משבעה דברים הצריכים נעילה אחריהם כמ"ש המרדכי פ' חלו דברים. והכלבו סי' כ"ג. והאבודרהם בסוף ספרו ודברים הללו לא די בנקיון בעלמא רק נטילה גמורה במים כן משמע במרדכי פרק אלו דברים ובכלבו סימן כ"ג

תיב ה לחלף שמלותיו. כדגרסינן בפרק אלו קשרים וכבדתו מעשות דרכיך שלא יהא מלבושיך של שבת כמלבושך של חול כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה. ואמר שם עלה ורחצת וסכת ושמת שמלותיך אמר ר"א אלו בגדים של שבת. וגרסי' בפרק כל כתבי רבי חנינא מעטף וקאי אפניא. מעלי דשבתא ורבי ינאי לביש מאני במעלי שבתא. ובב"ר בפסוק ויברך אלהים את יום השביעי ברכו בעטיפה. אין לו להתעטף מחליף. אין לו להחליף משלשל. וכן איתא בפרק אלו קשרים אמר רב הונא יש לו להחליף מחליף. אין לו להחליף משלשל בגדיו ופרש"י ישלשלם למטה שיראו ארוכים והיא מדה עשירית היושבים בביתם ואין צריך לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא. הכלבו פירש יתירם כדי שלא ילבשם כדרך שלובשם בחול מקופלים בחגורו כדי שלא יתלכלכו בטיט החוצות או כדי שלח יכבדו עליו במרוצת הילוכו בחול. והטעם ה א כמו שכתב רבינו בחיי בפרשת שופטים וז"ל וראיתי בספר ידיעת הככבים ורוחניות שלהם הנקרא אגרת גלייאנו"ס כי מי שרוצה להמשיך אליו רוחניותו של שבתאי שהוא כוכב המשמש ביום השבת. שיש לו למעט באכילת הבשר ובשאר כל המאכלים ושימנע מתשמיש המטה ושילביש בגדים שחורים ויעשה תמונת אריה של נחושת והשעה לשבתאי והמזל לגדי וישחט על אותה תמונה חתול שחור ואז יתקרב אליו לעבוד עבודתו ויגיד לו עתידות ע"כ באותו אגרת העתקתיו משפת הגרי אל שפה ברורה היא שפת לשון הקודש

והנה זה מחכמת התורה העולה על חכמת הככבים והמזלות שצותה אותנו במצית השבת אשר כוכב שלו שבתאי שנעשה בהפך מכל זה. כי החכמה הזאת סבה גדולה לתחלואי הנפש. וחכמת התורה להם תחבושת ורטיה. החכמה הזאת אסרה אכילת הבשר ביום שבת ולמעט במאכלים ואנו נצטוינו שנתענג ביום השבת לאכול בשר ולשתות יין וכל דבר שיערב לנו שנ' וקראת לשבת עונג. החכמה הזאת אסרה תשמיש ואנו עקר עונה בשבת שנאמר אבר פריו יתן בעתו. החכמ' הזאת תלביש שחורים ואנו נלבש ביום השבת בגדי מילת וצבעונין שנאמר וכבדתו מעשות דרכיך והם המלבושים הנכבדים שכן רבי יוחנן קרי ליה למאני מכבדותיה. וברוך אל עליון אשר חנן אותנו דעה והשכל בידיעת תורתו ומצותיו ומנע אותנו מלטעות אחר הככבי' והמזלו'. הוא שאמר וכן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח. והנחילני המצות לזכותינו בהם ולהיות להם בשמרם עקב רב ע"כ. ולפי מה שכתבתי שטעם עונג שבת שיש להתדמות בשבת זו ליום שכולו שבת. אזי גם המלבושים נאים הם להתדמות שעתיד תתלבש הנפש במלבוש גופניי נקי וזך ולבן מבלי לכלוך חטא והבן זה

תיג ו להוסיף מחול על הקודש. כדאיתא בפרק כל כתבי אמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא שהיתה יושבת בעמקו בעוד היום גדול היה נראה להם ערב. וכתבו התוספות שמפלג המנחה ולמעלה יכול להדליק נר ולקבל השבת בתפלת ערבית. ואיתא בפרק בתרא דיומא ימים טובים ושבתות מוסיפי' מחול על הקודש ויליף מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ובמכילתא זכור מלפניו ושמור מלאחריו. מכאן אמרו שמוסיפין מחול עג הקודש

תיד ז הדלקת הנר. דגרסינן בפרק במה מדליקין א"ר הונא הרגיל בנר כי' להשתדל בו לעשותו יכה הוין ליה בנים תלמידי חכמים שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. ויש שמכוונין לעשות שני פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור וכ"כ התשב"ץ בסימן ז' בשם מהר"ם. וכן כתב הכלבו בסימן כ"ד וז"ל בתנחומא מצאתי כל מילי דשבת שנים כבשים מזמור ביר ליום השבת. לחם משנה זכור ושמור. ונראה דהמנהג על זה להדליק ב' נרות עכ"ל. ואפשר שלזה עושין ג"כ נירות כרוכים בשבת לבית הכנסת רמז לזכור ושמור בדבור א' נאמרו ויש אומרים נגד איש ואשה כי נ"ר נ"ר כמנין אברים שבאיש ואשה כי באשה יש ד' אברים יותר מבאיש ב' צירים וב' דלתות כדאיתא בבכורות פרק מומין אלו רנ"ב לאשה. רמ"ח לאיש כמנין נר נר. ולפי זה נמי מיושב שכורכים הנרות כלומר חבור איש ואשה ע"ד עונת ח"ח כו'. עוד טעם לב' נירות כנגד ב' נשמות שיש לאדם בשבת והנשמה נקראת נר שנא' נר אלהים נשמת אדם ולכן עושין גם כן נירות כרוכים רמז לב' נשמות הכרוכים יחד בגוף האדם בשבת

תטו והנשים מוזהרות בו יותר כדאיתא בירושלמי דשבת אדם הראשון נרו של עולם היה ההוא דכתיב נר ה' נשמת אדם וגרמה לו חוה מיתה לפיכך נמסרה מצות נר לאשה. ובב"ר כוף פ' ט"ז ומפני מה ניתן לה נר שבת ע"י שכבתה נרו של אדם הראשון לפיכך ניתן לה מצות נר שבת: