מטה משה פח

אכל. ור' אליעזר חש לההיא שמעתתא והוי מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מיני חדתא בשתא. וכ' התשב"ץ דמהר"ם לא היה מברך זמן על שום דבר בראייה כי אם כשאכלו וכן כתב הכלבו בסי' פ"ז בשמו וכ"כ הרא"ש בפרק בכל מערבין וז"ל ונהגו העולם לקבוע הברכה בשעה שאוכל ממין חדש כמו שהחיינו דעשיי' סוכה ולולב שקובעים בשעת קידוש היום

שס כתב בתרומת הדשן מי שאכל ענבים חדשים ובירך עליהם שהחיינו. כשישתה אח"כ תירוש צריך לברך שנית. וכן אם אכל ובירך על הגודגדניות שקורין קירש"ן חוזר ומברך זמן על אותן שקורין וויינקשלי"ן. וכן תאנים לבנים ותאנים שחורים תרי מיני נינהו לענין העלאת תרומה וה"ה לענין זמן. ועיקר יסודו בנוי על ספר חסידים והוא מה שכחב בסי' תתנ"א. וכתב עוד בספר חסידים דכן אם קדם ובירך על השחורות ואח"כ נזדמנו לו אדומות קטנות יברך שהחיינו אע"פ שטעמן שוה. והאגור כתב שמהר"י מולי"ן נסתפק במי שבירך על הענבים אם חוזר ומברך על יין חדש וכתב האגור שאין לברך מספיקא. ואני מצאתי בתשובת מהר"י מולי"ן סי' קפ"ג דדעתו נוטה לברך כדעת בעל תרומת הדשן. ובסוף כתב ומ"מ אני מונע לאכול ענבים קודם ליל תניינא דר"ה עכ"ל. לכן נ"ל דטוב ונכון הוא לעשות כדעת החסיד מהר"י מולי"ן שלא לאכול ענבים עד ליל שנייה דר"ה. ומאן דאכיל ענבים ונזדמן ליה אח"כ תירוש. יהיה מהדר אחר פרי חדש או דבר שצריך לברך עליו שהחיינו ויפטור גם את התירוש. ואם לא אפשר ליה ישתה התירוש בלא ברכת שהחיינו דהמיקל בברכות לא הפסיד במקום דאיכא פלוגתא דהרי דעת הרשב"א שאין צריך לברך

שסא כתב האגור בסי' שי"ח בשם מהרי"ל אע"ג דבעל סמ"ק כתב שאם לא בירך זמן על פרי חדש בפעם ראשונה שוב לא יברך. אין נראה לו. כמו מאן דנפיק ביומי דניסן וראה אילנות מלבלבי' דאפי' אם לא בירך בראשונה מברך בשנייה ה"נ ל"ש עכ"ל והיא בתשובת מהרי"ל סימן קמ"ג

שסב כתב מהרי"ו בדיניו סימן ל"ח הא דאין מברכין שהחיינו על ירק חדש משום דעומד על הקרקע כל ימות השנה ואין ניכר בין חדש שגדל בשנה זו למה שגדל אשתקד

שסג מורי מהר"ש ז"ל כשהיה שותה יין שרף בתוך הסעודה היה מברך דדוקא שאר המשקים שתוך הסעודה אין צריך לברך דחשיבי כבאים מחמת הסעודה לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה משא"כ ביין שרף. ואף מי שרגיל לשתות בתוך הסעודה בטלה דעתו אצל כל אדם כמו שכתב בברכות מהר"ם על אותן שאוכלין שומים ובצלים ברצון יותר מבושלים מחיין דבטל' דעתן לענין ברכת הנהנין וכמו שכתב מהרא"י על אותם שאין נהנין דבטלה דעתן הוא הדין בנדון זה

שסד איתא בפרק כיצד מברכין כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ואיתא נמי התם היה לפניו צנון וזית הצנון ופוטר את הזית. מכאן היה נוהג מורי ז"ל כשהיה שותה ופעמים מחמת רוב השתייה היה כאיב לביה והיה אוכל פת במלח להחזיק לביה והיה אוכלו בלא נטילה וברכת המוציא. ותמיד היה אומר מי שעושה כן הלב יודע אם אוכל מחמת השתייה או מחמת שהוא תאב ללחם. וקשה לי נהי דפטור מברכת המוציא מפני שהוא טפל לשתייה. מנטילה מי פטור אטו משום שהוא טפל לא מקבל טומאת אוכלין. וכן משמע מהא דאיתא בפרק אמר להם הממונה הלכה בסעודה אדם יוצא להטיל מים נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה. דבר עם חבירו והפליג נוטל שתיהן כיון שהסיח דעתו. וכשנוטל נוטל בפני כולם שלא יחשדוהו שלא נטל אמר רב נחמן ל"ש אלא לשתות. וכתב הרר"י סוף פרק אלו דברי' וז"ל יש להקשות היכא קאמ' אלא לשתות והלא א"צ נטילה לשתייה. וי"ל שדרכם היה בשעת שתייה לאכול מעט כדי שיוכלו לשתות ולפיכך אמרו שצריך נטילה מפני אותה מעט שאוכל ע"כ הרי כתב בהדיא אף שהוא טפל לשתייה מ"מ צריך נטילה. ואע"ג דיש לחלק ביניהם שמורי ז"ל היה שותה קודם ואם כן שתה העיקר קודם ופוטר את הטפל. אבל ההיא דרבי יונה מיירי דאכל כדי שיוכל לשתות כגון שלא רצה לשתות אליבא ריקנא דאם כן הספל נאכל קודם ואיך יתכן שיפטר בו העיקר אחר כך בברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה ואם כן התם אפי' בברכה מחוייב וכל שכן בנטילה. אבל היכא שהוא פטור מברכה מחמת שהוא טפל מנטילה נמי כטור כמו שחילק מהרא"י ז"ל. היינו לענין ברכה. אבל לחלק חילוק זה לענין שיהא פטור מנטילה אין סברא הוא דלא אזלי טומאת אוכלים במה שהוא טפל. ועל כל פנים אם אכל כדי למתק השתייה צריך נטילה כנ"ל

שסה כתב מורי ז"ל בתשובה סימן צ"ז וז"ל שאלה מי שאכל דבר בחייב עליו ברכה אחרונ' בורא נפשות רבות ושכח והלך להטיל מים ונזכר קודם שבא לברך על הקטנים אשר יצר איזה מהן קודם. אם נאמר ברכת נפשות רבות קודם שהרי זמנה קודם. או נימא מאחר שלא בירך נפשות בזמנה אם כן מוטב לברך אשר יצר בזמנה ואחר כך לברך ברכת נפשות רבות. תשובה יראה שיקדים ברכת אשר יצר משום דקיימא לן בכל דוכתא תדיר ואילו תדיר תדיר קודם. וברכת אשר יצר הוא תדיר. משא"כ בברכת אחרונה שיכול להיות כמה ימים זולתו וכגון שלא אכל או שתה כי אם בתוך הסעודה. ועוד ברכת אשר יצר אין לה שיעור כמו שכתב הרא"ש דכל פעם שנפתחו נקביו צריך לברך וברכה אחרונה יש לה שיעור לפי דעת כל המחברים אלא שר"י היה מסתפק באיזה שיעור או בכזית או ברביעית וא"כ ברכה שאין לה שיעור קודמת במעלה וראויה להקדים. הנראה בעיני כתבתי עכ"ל

שסו תפלת הדרך כתב הטור סי' ק"י צריך לאומר' בל' רבים ומעומד. וא"צ לומר אותה אלא פעם אחת ביום אכי' אם ינוח בעיר באמצע היום וכן כתב הכלבו סימן פ"ז בשם מהר"ם. וכתב עוד אבל אם דעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך ויצא ממנו לעבור חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל פעם