מטה משה פ

התואר אלא שאלת צרכיו הוא שמתפלל לפני הקב"ה שיזון אותנו. לפי זה יש לגרום זונינו בשורק על משקל שובינו אלהי ישענו כמו שכתב הראב"ע בפירושו לספר קהלת דהשתא אינו שם התואר אלא מתפלל לפניו שיזון אותנו. וכתב הב"י בטור א"ח סימן קפ"ח שנ"ל שכך יש לכרש פרנסנו וכלכלנו שהוא מתפלל שיפרנס ויכלכל אותנו. וגם רוענו היה ראוי לפרש לפי זה רעה אותנו בחסרון וי"ו ושב"א תחת הרי"ש. ובימי חורפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך. אבל בכל הספרים כתוב רועינו ומהר"ן כתב עליו וז"ל ואנכי לא ידעתי מי הגיד למדקדקים ההם שהיה ראוי לפרש מלת רועינו ע"ד תפלה ובקשה כמו מלת זונינו שלאחריו כי למה לא נאמר שהוא שם התואר כמו מלת אבינו שלפניו. ואנכי לא אדע ולא אבין דברי פי חכם מהר"ן למה לא יקשה מה ראו המדקדקים לומר זונינו במלאפו"ם אם ממאי שכת הראב"ע והנכון לומר זוננו כמו שובנו אלהי ישענו הלא כל עצמו של ראב"ע לא בא אלא להוציא שאין לומר זנינו בשב"א כי זננו מן וזנה וכמו כן ענינו מן ענה ומגזרת זן לא נאמר זנה כי אם זן או זון כמו מן דן דון ומן קם קום ומן שב שוב ומן חן חון וכן שובינו חונינו אף כאן זנינו זן אותנו או זנינו הזן אותנו א"כ נוכל לומר זונינו בחולם שפי' הזן אותנו רק שיש רוצים לומר אותה דרך בקשה ותפלה ואומרים אותה בשב"א כמו ענינו רפאנו לזה כתב ראב"ע שטועים הם כי אם נאמר אותה דרך בקשה אז הנכון לומר זונים במלאפום. אבל לפי הדקדוק י"ל זנינו זונינו שפירוש הזן אותנו או זוננו שפירשו זן אותנו. וכמו כן משמע בס' תניא סי' כ"ז. ולפי זה מ"ט דהמדקדקים האומרי' זוננו. אלא ע"כ לומר שי"ל אותה דרך בקשה כמוכח מתוך הירושלמי ולכן נכון לומר זונינו. וא"כ שעיקר יסוד הוא על הירושלמי מה ראה החכם הנזכר על ככה שמה דאיתא בירושלמי מהו למימר אבינו רועינו זונינו קאי רק אזונינו לבד דלמא הם הקשו ג"כ על רועינו כי שניהם דרך בקשה הם כי יותר מסתבר דעל שניהם יחד הקשו ממה שנאמר שעל חד לבד קאי. לכן נכון לומר רעינו בשב"א וכן הוא בהדיא בהגהות שסביב המרדכי כוף ברכות. ותמהני על הגאון מהר"י קארו כי יותר היה לו לתלות הדבר בהגה"ה זו ממה שתלה הדבר במה ששמע מהמדקדקים כי אינו דומה שמיעה לראיה. ואולי לא ראה אותה

שכה ברוך אתה ה' בונה ירושלים כך הוא הנוסחא במקצת ספרי פוסקים ופסיק הוא בספר תהלים סימן קפ"ז בונה ירושלים ה'. ובכל ספרי ברכת המזון כתוב בונה ברחמיו ירושלים. וכ"כ המרדכי בסוף ברכות בשם מהר"ם וטעם לדבר מאחר שמתחיל ברחם א"כ חותם נמי ברחמים. והכלבו כתב שאין הנוסחא מדוייקת לפי שלא תבנה ירושלים כ"א במשפט שנאמר ציון במשפט תפדה ע"כ. ומורי הרב ז"ל כתב נכון הוא לומר ברחמים. דדוקא הפדייה תהיה במשפט אבל להיותה מבונה ומתוקנת בכבודה יותר מכבוד הראשון הוא ברחמים להיות שכינתו שם כבראשונה. ופסוק מלא הוא בירמיה שב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם וט' ונאמר בזכריה ויאמר המלאך עד מתי לא תרחם את ירושלים ונאמר עוד בזכריה סימן א' שבתי לירושלי' ברחמים ביתי יבנה בה. ועוד עיקר פשוטו ציון במשפט תפדה בעבור המשפט שיעשה בה

שכו אחר סיום הברכה אומר אמן דתניא האומר אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא הרי זה מגונה. ל"ק בשאר ברכות מגונה. בבונה ירושלים משובח מפני שהוא סיום הברכות דטוב והמטיב. לאו דאורייתא. וטוב לאומרו בנחת שלא יזלזלו בברכת הטוב שמתוך כך יבינו שאינו מן התורה. ונראה דדוקא כשמברך לבד ואין עונין אמן אחר שאר ברכות. אבל כשמזמנים עונין עליו כשאר אמן שעונין על ברכו' ראשונות. ואע"ג דהמברך עונה ג"כ מ"מ אינו ניכר כ"כ הואיל ואחרים עונין ג"כ עמו. וכן המנהג במדינו' אלו לאומרו בקול רם אפי' המברך עצמו כשמזמנים ואולי מהאי טעמא כ"כ מהרמ"א ז"ל בהג"ה בש"ע. ומורי ז"ל הסכים עמו מדינא אבל לא מטעמיה דיהי' טעמא לדבר דהאידנא ליכא למיחש לזלזולא אלא דוקא בימיהם שהרי היו באים להסתיר הדבר שלא ידעו הכל שעונים אמן אפי' בפני התלמידים לא רצו לגלות כדאי' מקצת נוסחי דגרסי כי היכא דלא לזלזולי רבנן בהטוב והמטיב. וכן הביאו מהרא"י בתרומת הדשן שאף נפל הספק אי הטוב והמטיב דאורייתא כדאיתא באותה סוגיא לשם. ומש"ה הסתירו עניית אמן אפילו בפני התלמידים שלא יקילו. ולגירסא שלנו בפני המון אבל האידנא נתפשט' בישראל שכ"ע מברכין אותה אפילו הפועלים שאינ' חייבים כמו שכתוב בהג"ה מיימוני בשם מהר"ם א"כ ליכא למיחש למידי. וגם מאחר שכל העולם יודעים שעוני' אמן אחר בונה ירושלים מאי מועיל לענותו בלחש מאחר שהכל יודעים מזה ואין בזה הסתר דבר והאריך בתשובותיו סימן מ"ד

שכז כתב מהרח"י בתרומת הדשן וז"ל שאלה בחורי' בני בי רב היו רגילין לדבר בשעת ברכת המזון ועשו תקנה בקנס שלא ידברו כדי שיכוונו לשמוע הברכה ויש שרצו שלא לתקן אלא עד אחר בונה ירושלים שהיא סוף ברכה דאורייתא כו'. תשובה לא שפיר דמי וראוי לתקן עד לאחר ברכה רביעית דהיינו עד שיתחיל הרחמן. וכן שמעתי אחד מרבוות' שהקפיד על ככה והביא ראיה מפ"ג שאכלו רב אשי עני ליה לאמן דבונה ירושלים בלחישתא כי היכא דלא לזלזולי בי רבנן. ונראה כ"ש אם יתקנו שלא לדבר עד אחר בונה ירושלים יבינו הכל דמכאן ואילך לא קפידא אפי' אם לא יכוונו לשמוע משום דהיא דרבנן ויזלזלו בברכה רביעית ואע"ג דבכל דוכתי אשכחן דעבדינן טפי לדאורייתא מדרבנן מ"מ כיון דאשכחן דהכא קפיד תלמודא כה"ג אנו נמי נקפיד ע"כ

שכח ברכה רביעית הטוב והמטיב ולאו דאוריית' היא שחכמים תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה. כדאיתא בפ"ג שאכלו הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר דאמר רב מתנה אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב. הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו