מטה משה עא

מברכים עליהם עובר לעשייתן שאני הכא שפעמים שאין ידיו נקיות ואינו יכול לברך קודם. הלכך תקנו שלעולם יברך אח"כ. ועוד כיון דמברך קודם הניגוב הוי שפיר קודם לעשייתן שגם הניגוב הוא מן המצוה

רס וינגב ידיו היטב קודם שיבצע דאמ' רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנא' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים וכתב הטור לחמם טמא בגימ' "בלא "ניגוב "ידים. ובה"ג לחמם "לח "מים

רסא מי נטל ידיו ואינו יודע אם בירך אם לא בירך כתבו הגאונים ז"ל שאינו חוזר ומברך דהוי ליה מדרבנן. שבולי לק"ט

רסב אין נוטלין מים אלא מן הכלי. וכלי אפי' הוא מחזיק רביעית אם אינו יכול לעמוד על עצמו בלא שיסמוכו אינו כלי. ואם תחלת תקונו בכך שאינו יכול לעמוד בלי סמיכה ואין משתמשי' בו אלא ע"י סמיכה חשיב שפיר כלי. אבל מגופת חבית שהיא חדה וכן כסוי של כוס ושל קנקן שמשופעים למעלה אעפ"י שמתחלה נעשית לכך להשתמש בו כך פסולים דלא נעשים מתחלה לקבלה. אבל אם מחזיקים רביעית כשיושבים אפי' בשלא מסומכים אז יכול להיות שכשרים לנטילה מן המים שיוכל ליכנס בהם כשיושבים בלא סמיכה כך נראה מתוך דברי הטורים והשבול"י לק"ט

רסג שק וקופה אעפ"י שתיקנן שמקבלים אין נוטלין מהם שאין דרך לעשותן שמקבלים. וכתב הסמ"ק וכן י"ל באותן כובעים של לבדים אפי' כשהם קשי' כ"כ שמקבלים המים שאין המים זב מהם מ"מ אין עשוין לקבל המים כגון שק וקופה. ומכל מקום על ידי הדחק מותרים שעוברי דרכים רגילים לשתות מהן עכ"ל

רסד כתב הטור אם היה ברזא בנקב החביות והסירו וקבל המים על ידו חשיב שפיר כח גברא וצריך להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה. ונראה מזה כשנוטלים מן הכיור שיש בו תרנגול של נחושת שיש להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה. וכן כתב הש"ל וז"ל ומה שמקדישין ידים מן הכיור כגון שהיה ברזא בכיור וכשהיה מושך הברזא היה מקלח על ידיו ורוחץ בקילוח ראשון ואם לא די בקילוח ראשון עוד היה תוחב הברזא ומושכה דלעולם הוי מכח גברא עכ"ל וכ"כ המרדכי פ' אלו דברים

רסה לא יטול מהנהר מים בידו אחת ויתן על ידו השנית לפי שאין כאן לא נטילה ולא טבילה כ"כ הרשב"א בפ' כל הבשר בשם ה"ג. ובתורת הבית אבל אם נטל ידו אחת מן הכלי ושפך ממנה לידו אחרת התיר ר"ת והביא מן התוספת הנוטל והנותן לחבירו בחפניו ידיו טמאות שמא מתחלה לא נטל מן הכלי. משמע אם נטל מתחלה מן הכלי היו ידיו טהורות. ויש אוסרים גם בזה ונוהגים להקל כדברי ר"ת אבל לכתחלה יש להחמיר

רסו הורה ר"י בר יהודה ז"ל מי שהיה הולך בספינה ואין לו כלי ורוצה לאכול שוטף ידיו בנהר ודיו ואינו מברך ענ"י הואיל ואינו נוטל מן הכלי אלא על שטיפת ידים דע"ש נטילה תקנו חכמים לברך ענ"י. וי"מ דבין הנוטל מן הכלי בין הנוטל מן הנהר מברך ענ"י והוא המטבע שטבעו חכמים ז"ל שבולי לקט ובתשובת הרשב"א סימן תשנ"ד שיש לברך ענ"י. אבל התשב"ץ כתב בסי' ר"ף שמהר"ם היה מברך על שטיפת ידים וכן המהרי"ל הי' מברך על שטיפת ידים וכ"כ האגור וז"ל שמעתי ממורי אבי מהר"ר יודא לנד"א ז"ל שהיה נוהג לברך על שטיפת ידים כשנוטל ידיו בים או בנהר וכן קבל מרבותיו עכ"ל

רסז בעניין אם יש ליטול מנדה וגוי יש בזה פלוגת' דרבוות' איתא בתוספת' דמס' ידים כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים. ודקדק ר' שמשון דלפי זה אסור ליטול מים מן הנדה. ומהר"ם מרוטנבורג דקדק מתוספתא ההיא דאסור ליטול מן הגוים דעשו אותם כזבים לכל דבריהם. והא"ח כתב בשם הרמב"ם שאין נוטלים מים מן הגוי. וכתב עליו מהרי"ק בב"י שטעות סופר הוא שהרי לא מצינו להרמב"ם שכתב כן ע"כ. ולא גלה לנו הרב מהרי"ק מי יבא תחתיו. ואני אומר שיש להכניס מהר"ם במקום הרמב"ם שכן כתבו התשב"ץ והמהרי"ל בשמו. אכן התו' בסוף מסכת נדה כתבו שיש רוצים לדקדק מדתניא בתוספת' דמס' ידים כל שאינו מטמא את המים במשא כשר לנטילת ידים. משמע מטמא במשא אינו כשר לנט"י. ושיבוש הוא דהא נדה ויולדת נוטלים ידיהן אע"פ שמטמאות במשא וכ"ש עכשיו שאנו נוטלים כלנו ממים טמאים. ונראה דהתם איירי לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה עכ"ל וכ"כ המרדכי פ' אלו דברים וכ"כ הרא"ש בפ"ק דמס' ידים וז"ל והאידנא שכל המים טמאים יכול ליטול מים מן הנדה דבלאו הכי כל המים טמאים וא"א בענין אח' ע"כ. הרי דעתו כדעת התוס' וכ"כ בנו אחריו או"ח סימן קנ"ט ודעת הסמ"ג כדעת התוס' והרא"ש וכן העלה הרשב"א בת"ה וכן כתב בתשובת להרמב"ן סימן קנ"א וכ"כ האגודה בפ"ק דמסכת ידים וז"ל כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים י"מ דהכא נוטל ידיו לתרומה איירי דאי לחולין כשר אף מגוי ונדה ויולדת עיין בספר התרומה ובתו' נדה פ' התנוקות עכ"ל וכתבו הש"ל והאגור בשם ספר התרומה שהתיר ליטול מגוי ומאשתו נדה ודבריו תמוהים בעיני שהרי איתא בפ' אע"פ אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. וכתב הרא"ש בפ"ק דכתובות דהרחצת פניו ידיו ורגליו שאמרו אפי' הוא רוחץ והיא מוצקת דאלו ליגע היא בידה אפי' בלא רחיצה אסור דהאיכא קירוב בשר ואסור ליגע אכי' באצבע קטנה וכ"כ בנו אחריו בטור י"ד סי' קנ"ה וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק והגהות מיימוני וכן כתב הרשב"א בתורת הבית וא"כ איך התיר בעל התרומה ליטול מאשתו נדה. ונראה לי ליישב דכל אלו שאסרו לנדה לעשות לבעלה כולם לא אסרוה אלא מה שהוא דרך חיבה כמו מזיגת הכוס כתב הרשב"א בת"ה הקצר שמיירי בכוס בל יין שהוא המרגיל לדבר עבירה. ובהצעת המטה כתבו התוספת והרח"ש בריש כתובות