מטה משה נ

מצות עשה שנאמר עליהם כי נר מצוה ותורה אור וחופש כל חדרי בטן לראות אם אדם ממליך עליו את יוצרו בלי עירוב מחשבות והרהורי' אחרים ולסוד זה עי"ן שבשמע ודלי"ת שבאחד מאותיות גדולות והסוד ע"ד ה' בכם ונשאר שם משמע וח"ח מאחד לזה אמר דוד אנכי אשמח בה'. ח"ח מאחד ש"מ משמע אותיות אשמח כך מצאתי ברעי' מהימנ'

פט כתב מורי מהר"ש ז"ל בתשובה וז"ל כשאני מתפלל ביום פטירת אבא וז"ל חוזר אני בסוף אני ה' אלהיכם שהם ג' תיבות בואי אמת להשלים רמ"ח תיבות שבק"ש ולסמוך אות' לאמת אבל לא שמלת אמת שאינו מק"ש ימלא תיבות ק"ש וכן מצאתי בספר ק' שערים בשם מקובל א' עכ"ל. ומהר"י קארו כ' וז"ל ונמצא כ' בס' הפליאה שש"ץ חוזר אני ה' אלהיכם והיה במצרים מי שהיה נוהג כדבריו גערו בו הנגיד הגדול כמהר"ר יצחק הכהן ז"ל ומורי הרב הגדול מהר"ר יעקב בי רב ז"ל וכל גדולי הדור הנמצאים בעת ההיא וגם בקוסטנטינ' גער הרב הגדול מהר"ר אליה מזרחי ז"ל וכל גדולי הדור במי שהיה נוהג כן. ואחר כך ראיתי מי שהיה אומר שבספר הפליאה יש לנהוג שבספרי' מדויקים מהזוהר נמצא כדבריו וזה טעות גמור שבג' מקומות שמצאתי שהביאו ג' תיבות הללו בכולן כתוב בסגנון אחד ה' אלהיכם אמת. וכן הוא בכל הנסחאות שראינו וששמענו וכן כתב גם כן הר"ר אבודרהם והביא מאמר זה שבמדרש רות וכתוב בו שחוזר ה' אלהיכם אמת וכן נוהגים העולם לכן כל המשנה ידו על התחתונה וגוערים בו ומבטלין את דבריו ומקיימין מנהג אבותינו שהוא ע"פ ספר הזוהר והם שקבעו מנהג זה ודאי דקדקו בדבר ומצאו שזהו אמת ויציב. והנה מי שראה דברי הגאון מהר"י קארו שהפליג כל כך יחשוב ח"ו למורי הרב הגדול לטועה. לכן עתה באתי להליץ בעדו כי מנהג שלו ג"כ יש לו שורש וענף ויסוד מוסד כי אעפ"י שכתב מהרי"ק שבג' מקומות שהביאו שלש תבות הללו והם ספר הזוהר וספר התיקוני' ומדרש רות בכולן כתב בסיגנון א' ה' אלהיכם אמת. אמת ויציב הוא דכך הוא דעת חברוהי דהקדוש רשב"י אבל דעת הקדוש עצמו היא לומר אני ה' אלהיכם אמת. דאיתא בספר הזוהר ולקביל אינון שבעין ותרין תיבין דאינון בי דינא דיליה ישראל לתתא משלימים לה באילין שבעין ותרין תיבין דפרשתא דתכלת ומהדרין תלתא תיבין אני ה' אלהיכם. אני לקבליה דאברהם. ה' לקבליה דיצחק. אלהיכם לקבליה דיעקב. וחברי' אמרו ה' אלהיכם אמת. ה' לקבליה דאברהם. אלהיכם לקבליה דיצחק. אמת לקבליה דיעקב. ושפיר וכיון דאשתלמת לחשבן כדין עלמא בחדוותא דהא סיהרא אתנהרי' בההיא מוסף דמוסיפים ישראל בגין דלית ליה נהורא מדילה בעי בר נש לסמכא להו לאמת אני ה' אלהיכם אמת כדין עלמא עילאה בחדווה כו' ע"כ. גם מה שמביא ממדרש רות הלא כתב הר"מ מרקאנטי בפירוש התורה שמצא נוסח' אחרת במדרש רות שכתב בה ומאי ניהו אני ה' אלהיכם והוא דעת הקדוש ר' שמעון בן יוחאי שכתבתי. ואפשר שאותו נוסח מצא ג"כ בעל ספר הפליאה ואותו המקובל בספר מאה שערים. הרי דמדינא אין שום תפיסה על רבינו הגדול מורי מהר"ש ז"ל. אך שהמנהג נתפשט על פי האחרונים ז"ל והמה האבודרהם והצרור המור פרשת תבא והציוני פרשת ואתחנן והספר מוסר פרק רביעי בהגה"ה והתולעת יעקב וטעמי מצות רקנטי בכולם כתב סיגנון אחד ה' אלהיכם אמת. ומה שכתב מורי ז"ל אבל לא שמלת אמת שאינו מקריאת שמע ימלא תיבות של ק"ש תירץ אותו מהר"ר משה אלשקר ומהר"ר לוי בן חביב בתשובתו דאעפ"י שאמת הוא מברכת ק"ש ולא מק"ש מ"מ חשיבנ' (להו) ליה כאלו היא מק"ש גופא כיון שאינו יכול להפסיק בין אלהיכם לאמת דכתיב וה' אלהים אמת. ומזה נתפשט לומר ה' אלהיכם אמת. ומי שחותמו אמת. ידריכנו בדרך אמת ויפתח לבנו בתורתו תורת אמת

צ כתב מהר"ם ז"ל בש"ע דכל הקורא קריאת שמע ביחיד יאמר אל מלך נאמן שמע וגו' כי ג' תיבות אלו משלימים המניין של רמ"ח והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה וכן נוהגין ונראה לי עכ"ל. ומורי מהר"ש ז"ל לא היה אמר אל מלך נאמן לא בציבור ולא ביחיד והכי נכון דאם הקפידו שלא לומר אל מלך נאמן משום הפסקה מה לי יחיד מה לי צבור. ועוד דכל אותן שכתבו דיכוון בט"ו ווי"ן ביחיד קמיירו שמע מינה דכולם סברי דאפי' יחיד אין לומר אל מלך נאמן

צא צריך להפסיק בפסוק ראשון בין ישראל לה' ובין אלהים לה' השני כדי שיהא נשמע שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד. ולדעת הרב ר"א מגרמייז"א כדי שיהא נשמע ה' קודם העולם. אלהינו בעולם. ה' לאחר העולם. אחד בכל העולמים. וכשיאמר מלת אחד צריך לכווין באל"ף שהוא אחד. ובחי"ת צריך להאריך כשיעור שיחשוב שהוא יחיד בז' רקיעים וארץ א' הרי ח' ובדלי"ת צריך להאריך כשיעור שיחשוב שהוא יחיד בד' רוחות. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות. וצריך להפסיק בין ה' אחד לברוך כי עיקר קבל' עול מלכות שמים הוא פסוק ראשון וצריך להפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים. וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אף שאינו כ"כ קבלת מלכות שמים כפסוק ראשון מ"מ גם בכלל קבלת מלכות שמים הוא. לכן צריך גם כן להפסיק בין לעולם ועד לואהבת. כן משמע ברוקח ובמרדכי פרק היה קורא ובכלבו

צב צריך להפסיק בין היום לעל לבבך שלא יהא נראה היום ולא למחר ומהאי טעמא נמי צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוך היום ובין לאהבה. ירושלמי צריך להפסיק בין נשבע לה' כדי להטעים יפה העין שלא יהא נראה כה'. וצריך להתיז זי"ן דלמען תזכרו דלא לישתמע תשקרו או תשכרו דמשמע לשון שכר כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס והטעם הזה נראה עיקר דאלו לטעם הראשון ק' למה הזהירו על תזכרו ולא הזהירו על וזכרתם אבל לטעם האחרון לא קשה דאלו גבי וזכרתם דסמיך למצות ה'