מטה משה לו

ד כתב הכלבו בסימן כ' בשם הר"ם שאינו מברך בבוקר כשנוטל ידיו ענ"י ואשר יצר עד בואו לבית הכנסת. ואם בירך קודם לכן אינו מברך פעם אחרת בבואו לבית הכנסת ותופס במקום שהניח עכ"ל. וכן כתב האגור בשם מהר"י מולי"ן וכן מורי מהר"ש ז"ל וז"ל בתשוב' כשאני קם ממטתי ורוחץ ידי כתקנו כמו שכתוב האשירי שבבוקר צריך נטילה ורחיצה כמו לאכילה אבל מכל מקום אינו מברך כ"א אשר יצר וענ"י מניח אני עד בואי לבית הכנסת להתפלל כי שם מקומה ובעבורה נתקנה עכ"ל

ה כתב הרר"ד אבודרהם נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירים שבתוכו שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה וכן כתב הכלבו סימן א' וכן מצאתי בשם אורחות חיים

ו ואחר הרחיצה והנקיון ימהר להשכים לביהכ"נ להיותי מעשרה ראשונים כדאי' בפרק קמא דברכות אמר ריב"ל לעולם ישכים אדם לביהכ"נ כדי שימנה עם עשרה ראשונים שאפילו מאה באים אחריו נוטל שכר כנגד כולם. והטעם דהבאים אחר עשרה ראשונים אינם אלא משום ברוב עם הדרת מלך שכבר נשלמה הקדושה בעשרה ראשונים. ואמר ריב"ל לבניו אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא (פי' השכימו והעריבו לבית הכנסת) כי היכי דתוריכו חיי. ואיתא במדרש מעשה באשה אחת שהזקינה ובאתה לפני רבי יוסי בן מלכתא אמרה לו רבי זקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של ניוול הם שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה ואני מבקשת ליפטר מן העולם. א"ל במה הארכתה כ"כ ימים. אמרה לו למודה אני אפי' יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה לכך אמר שלמה אשרי אדם שומע לי מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים. ואפי' אם ידוע לו שלא יהיו שם מניין עשרה מ"מ לא יתפלל אלא בבית הכנסת כדאיתא בפ"ק דברכו' אמר רבי יוחנן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל בבית הזה במקום רנה שם תהא תפלה וכתב הר"ר יונה בשם הגאונים שאפי' בשאין הצבור מתפללים יש לו לאדם להתפלל בבית הכנסת מפני שהיא קבועה ומיוחד לתפלת צבור. ואיתא נמי התם אמר רבי לוי מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע ולא עוד אלא שגורם לו גלות ולבניו משמע נמי אפי' אין שם מניין עשרה דהא סתמא קתני מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס. ועוד ראיה לזה שהרי דניאל ע"ה התפלל ביחידי מ"מ התפלל במקו' רנה והתפלה ורמז לדבר מן הכתוב וע"ד אנ"י מדב"ר בתפל"ה והאי"ש גבריא"ל אש"ר ראית"י בחזו"ן בתחל"ה. סופי תיבות דיר"ה ש"ל רינ"ה

ז והמדקדקים קודם שיצאו מפתח ביתם לבהכ"נ מתעטפים בציצית ומניחים תפלין ויש להם על מי לתלות והוא האילן הגדול מנורה הטהורה הקדוש רשב"י דאיתא בספר הזוהר פ' ואתחנן אמר רשב"י ע"ה כשאדם משכים בבקר ומתעטף בציצית ומניח תפלין בזרועו ובראשו. ובא לצאת מפתח ביתו ונוגע במזוזה רשומה בשם הקדוש. ד' מלאכים מזדווגי' עמו ויוצאין עמו ומלווין אותו עד בית הכנסת ומכריזים לפניו תנו כבוד לבן המלך ורוח הקודש מכרזת עליו ואומרת ישראל אשר בך אתפאר. ואותו רוח הקודש מעיד עליו לפני הקב"ה ואז מצוים לכתוב לפניו על בני היכלו כל אותם הידועים לפניו הה"ד ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו כדאמר בחשב האפוד אותם העושים לשמו אומנות בכל אומנות של תפלין בבתיהם ברצועותיהם בבתי בתיהם. אומנות של ציצית בחוטיהן. אומנות של מזוזה ואלה הם חושבי שמו וכתיב וחשבו מחשבות ולא עוד אלא שהקב"ה משתבח בו ומכריז עליו בכל העולמות ראו בריה זו שבראתי בעולמי. והנכנס לביהכ"נ ואין תפילין בראשו ואין ציצית בבגדו ואומר אשתחוה אל היכל וגו'. הקב"ה אומר איה מוראי והרי הוא מעיד עדות שקר בעצמו. וכך הם דברי הר"ר יונה בספר היראה שכתב ויהיה לו טלית קטן וילבש אותו מיד בלא ברכה אם לא רחץ ידיו ואחר כך כתב וירחץ בנקיון כפיו ויברך מיד על מצות ציצית בטלית שלבש אם לא בירך בהתעטפו. ואח"כ יניח תפלין ויבא לביהכ"נ וישב במקומו. אם יש לו עוד טלית יתכסה בו ויברך להתעטף בציצית ומ"ש אם יש לו עוד טלית יתכסה בו כו' אף על גב שכבר הניח תפלין. ואע"ג דאיתא בספר הזוהר שאיסור גדול מי שהניח תפלין קודם לבישת ציצית היינו שמי שאין לו טלית קטן ודאי יניח טלית ואחר כך תפלין. אבל מי שלבש טלית קטן יניח תפלין תחלה ואח"כ יתעטף בטלית גדול שהרי כיון שלבש טלית קטן ואח"כ הניח תפלין כבר קיים דברי הזוהר. ואם היה רוצה לקרות קריאת שמע ותפלה בלא עטיפת טלית אחר היה רשאי שהרי כבר מצות ציצית ותפלין עליו ואם אח"כ מתעטף בטלית אחר או בכמה טליתות אינם ענין למצות תפלין

אבל הרא"ש היה מניחן בין אוזר ישראל ובין עוטר ישראל בתפארה כי תפלין נקרא ם פאר דכתיב פארך חבוש עליך. ויש נוהגים להניחם קודם ברוך שאמר ונותנים טעם מאחר דצריכים גוף נקי אין להם להיות עליו יותר מן החוב. ומהאי טעמא מצאתי בשם מהר"י מרפורק שכתב וי"ל מה שראיתם ממני שאני חולץ תפלין מיד אחר הקדושה כן נהגו רבותי קרובי מהר"ש ודודי הקדוש מהר"א ז"ל דאפשר משום דצריכי גוף נקי לכן אין להשהותם יותר מן החוב ע"כ. ולענין לבישת צצית ראיתי יש בני אדם נוהגים להתעטף קודם ברכת מלבוש ערומים והמה המה ערומים מדעת וצריך להלביש' במעיל החכמה כי אותה ברכה לא נתקנ' על זו רק דכי לבש מלבושיה. ומי שרוצה להתעטף בין הברכות הללו יתעטף גם קודם עוטר ישראל בתפארה דאותה ברכה נתקנה על פריסת סודרא כדאי' בברכות פרק הרואה וכי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה ועטיפת הטלית שלנו הוא כפריסת סודר שלהם וכן תוכח בכור א"ח סימן ה' שכתב וז"ל ודרך עטיפותו רחבה לקומת האיש ומחזיר ב' ציצת לפניו וב' ציצית לאחריו