מטה משה כט

מכבדי' אותו על דעת שלמד יותר ממה שלמד עליו להודיע כדאיתא בירושלמי דשביעית בר נש דתנא חדא מכילתא והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתין צריך למימר בחדא מכילא אנא חכים. ולא כאותן הבאים ושוטטים בארץ ובכל מקום שיבואו יעמדו לפני קהל ועדה ודורש ברבים וכל זה להתייהר כדי להחזיקו חכם ודרכן ובקי אף אם אינו חכים אפי' בהדא מכילא וכל מחשבתו הוא להגדלות ולהתרוממות ולהתנשאות כדי שיכבדו אותו ושיתנו לו מתנות ועל אלו נאמר הרודף אחר הכבוד הכבוד בורחת ממנו אבל מי שדבריו ביושר ובצדק יזכה לעושר וכבוד וחיים כדכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד

הב' שיהא גורס תמיד בתורה ולא בשיחה בטלה כדאיתא בפרק הנחנקים איזהו בן עה"ב ענוותן ושפל ברך שייף ועייל שייף ונפיק וגריס באוריי' תדירא. וגרסינן בפ"ג מאבות רבי חנניא בן תרדיון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זו מושב לצים כו' רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ואין ביניהם דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים כו'. וגרסינן נמי בסוכה ובתענית פרק קמא אמר רבי עלאי בר ברכי' שני תלמידי חכמים ההולכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויות לישרף שנאמר ויהי המה הולכים בדרך הלוך ודבור והנה רכב אש וסוסי אש וגו' טעמא דאיכא דבור הא ליכא דבור ראויות לישרף. ולא בשיחה בטלה כי כל הקובע עצמו בשיחה בכלה ולהרבו' דברים בלי תועלת כדרך יושבי קרנות מדמה עצמו לבהמה שאין לה דבור מאחר שמוציא דבורו בשאין צורך וברבות הדברים יבא לדבור של חטא כמ"ש שלמה המ"ך ברוב דברים לא יחדל פשע. כי כשירבה אדם דברים יפשע עכ"פ שאי אפשר שלא יהיה בדבריו דבור אחד שאין ראוי לאומרו. ועל זה אמרו בפרק קמא דאבות שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש עיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא. ר"ל כי ברבוי הדברים יבא לידי דבור של חטא שמצינו שאמרו חכמי המוסר ממופתי החכמים מיעוט הדברים. וממופתי הכסילים רוב הדברים שנאמר וקול כסיל ברוב דברים. ועוד כי בהתעסק בדברים בטלים אע"פ באין בו דבור אסור מאבד העתים אשר יכול לעסוק בהם בד"ת לקנות חיי עה"ב ונר' מדעתו שהוא מבזה דברי הש"י ושכר עה"ב כדגרסינן בפרק חלק תניא רבי מאיר אומר כל הלומד תורה ואינו מלמדה זהו כי דבר ה' בזה רבי נתן אומר כל שאינו משגיח על דברי משנה. רבי נהוראי אומר כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק והוא מאותן שהקב"ה בוכה עליהם בכל יום כדגרסי' בפ"ק דחגיג' תנו רבנן שלשה הקב"ה בוכה עליהם בכל יום על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק כו' ולא עוד אלא אפי' מי שיוכל לעסוק בדברי תורה ואינו רוצה אע"פ שלא ידבר בדברי ליצנות נקרא מושבו מושב לצים כמו ששנינו בפרק שלישי מאבות רבי חנניא בן תרדיון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זו מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו וגו'. וגרסינן בפרק קמא דע"ז דרש רבי שמעון בן עזאי מאי דכתיב אשרי האיש וגו' אשרי מי שלא הלך לטירטאו' ולקרקסאות. ובדרך חטאים לא עמד זה שלא עמד בצוואן פי' צדות חיות ועופות ע"י כלבים. ובמושב לצים לא ישב זה שלא ישב בתחבולות. שמא יאיר אדם הואיל ולא הלכתי לקרקיסאות ולטרטסאות אלך ואגרה בשינ'. ת"ל כי אם בתורת ה' חפצו נמצא שכל מי שיכול להתעסק עסק בתורת ה' ועוסק בדברים בטלים קרוי מושב לצים. וגרסינן במס' חגיגה פרק אין דורשין ובפ"ק דכ"ז אמר ריש לקיש כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם. וגרסינן בב"ב פרק המוכר את הספינה אמר רב יודא אמר רב כל הפורש עצמו מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה אש אוכלתו שנ' ונתתי פני בהם מהאש יצאו והאש תאכלם. וגרסינן בפ"ק דיומא אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים. גם מתוך שיתעסק בדברים בטלים ישכח למודו וגרסינן במס' יומא בפרק אמר להם הממונה אמר ר"א כל השוכח דבר א' מלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. אמר רבי אבא אף מורידים אותו מגדולתו שנאמר כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי. ובנינו בפרק שלישי מאבות כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. ולכן אמרו בגמרא דבני מערבא כל פטטין פי' דבור בישין בר מפכטא דאורייתא דהוא טב. וכל חרשים פי' שתיקה מל' אויל מחריש טבין בר מחרשיא דאורייתא בישין. ואמרו במס' אבות דהתירה נקנית במיעוט שיחה לפיכך יש לו לאדם להתרחק משיחה בטילה ויהיה חפצו בת"ת כמו שמצינו בחם דים הראשונים כדאיתא במס' סוכה פרק הישן שהי' רבי אלעזר מספר מדותיו ומהם שלא שח שיחת חולין. ואיתא נמי התם אמרו עליו על ריב"ז מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה כו' גם רבי הייא היה מתפאר ואמר על עצמו שלא שח שיחה בטילה מימיו גם כן מצינו כתוב בספרי המדות שאחד מן המתחכמים נראה שותק הרבה עד שלא היה מדבר אלא מעט מזער ונאמר לו מה שתיקתו אמר בחנתי הדברים ומצאתים נחלקים לארבע חלקים החלק הא' הוא כולו נזק בלי תועלת כקללת בני אדם ודבר נבלה וכיוצא בהם שהדבור בזה שטות גמור. והחלק הב' יש בו נזק מצד א' ותועלת מצד אחר בשבת אדם א' לקבל בו תועלת כשהי' בשבח ההוא מה שיכעוס שונאו ויזיק למי ששבחו וצריך להניח הדברים בגלל הסבה הזאת שלא ידברו בזה החלק ג"כ. החלק הג' דברים שאין בהם תועלת ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנה חומה פלוני' ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות המדינות וכיוצא באלו מדברי מותר אחרו חכמים הדברי' בזה ג"כ אע"פ שהוא מותר אין תועלת בהן. והחלק הד' דברים שכלם תועלת כדברים בחכמות המועילות ומעלות דבר האדם במה שצריך ומיוחד בזמן הדברים שחייו תלויים בהם ובהן ימשך ובזה צריך לדבר אמת. בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מן