מטה משה כג

ואמר נמי תוכו רצוף אהבה והם הלחו' ואמר נמי אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה והוא על דרך שאמר דוד אביו טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ומתוך שהיא אהובה לפני המקום ונקראת אהבה לומדיה גם כן הם אהובים כדאיתא בפרק במה אשה אמר רבי אבא אמר ריש לקיש שני תלמידי חכמים המדגלים זה את זה בהלכה הקב"ה אוהבן שנאמר ודגלו עלי אהבה ונקראים ג"כ אוהבי הש"י כדכתיב להנחיל אוהבי יש גם אהב"ה בגימ' י"ג רמז לי"ג מדות שהתורה נדרשת בה

וזהו אומרו טוב שיחיה חיי צער בארוחת ירק ואהב' שם כלומר וילמוד התורה הנקראת אהבה משור אבוס מאותן המתעדנין גופם כשור אבוס ושנאה בו ולומדים החכמות השנואים לפני המקום וזרה ונכריה היא ואסורה בקהל עדת ישראל. או יאמר טוב ארוחת ירק ואהבה שם אמר טוב להשיג השגה קלה עם אמונת השכינה הנקראת אהבה שנאמר אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ וכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה ואנו אומרים באהבה תרים קרננו להודות לך וליחדך. וגם באהבה גימ' אחד רמז לשכינה. משור אבוס מן ההשגה גדולה המטעה את האדם כאותה השגה שהשיגו ישראל במדבר שעשו את העגל והמירו את כבודם בתבנית שור ושנאה בו חמדת הדין. וזה שהזכיר משה למה ה' יחרה אפך בעמך. ויהיה פי' הפסוק הזה שוה לפי' הפסוק שלפניו טוב מעט ביראת ה' וגו'. נמצא שעסק מקרא ומשנה ותלמוד הוא העקר ומעשה בראשית ומרכבה הן לדעת הרמב"ם וסיעתו הן לדעת החכמים המפרשים שהוא הקבלה האמתיות אינם אלא כדבר הנאכל לשובע. ואמשול לך משל למלך שזימן עבדיו לסעודה ונותן לפניהם לחם ובשר ויין לאכול לשובע נפשם גם נתן לפניהם דבש ומיני מתיקות לקינוח הסעודה. הטפש התאוה תאוה לאכול מיני מתיקות ומניח המאכלות כולם וכשהוא עומד משלחנו עדיין הוא רעב ללחם וצמא למים גם מה שאכל יקיא אותו כמו שאמר שלמה ע"ה דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו ונמצא בטנו רק מכל. אבל החכם אוכל לשובע נפשו מבשר ולחם ויין ואחר כך יטעום מעט דבש ומיני מתוק לקינוח הסעודה ואז הוא שבע ודשן וטוב לב משתה תמיד. המלך הוא ה' צבאות מלך הכבוד. שזימן לפניו עבדיו הם עמו ישראל כי לי בני ישראל עבדים. הסעודה היא התורה הקדושה שהיא מזון הנפש. ונתן לפניהם לחם הוא התלמוד כדדרשינן בחגיגה כל משען לחם אלו בעלי תלמוד שנאמר לכו לחמו בלחמי. ובשר אלו שמעתות כדאיתא בספרי חלב בקר עם חלב צאן עם חלב כרים אלו ק"ו וג"ש ותשובות ודינין ויין אלו בעלי משנה כדאיתא במס' סופרים. אבל אמרו נמשלה המקרא כמים והמשנה כיין כו' דבש ומיני מתיקות הן המה מעשה בראשית ומעשה מרכבה אשר בם הליץ בן זומא כשנכנס לפרדס כשהיה חוקר ורואה בחדרי לבו והשיג יותר מדאי ונפגע דאיתא התם עליו הכתיב אומר דבש מצאת אכול דייך וגו' הרי החכמות הללו נמשלו לדבש. הטפש התאוה תאוה לאכול מיני מתיקות ומניח המאכלים כלם הם אותם בני אדם המתעסקים באותן דברים ויאמרו כי היא דרך סלולה להשיג ידיעת הבורא ומניח המאכלים שהם התורה בכללה כמו שכתבתי לעיל בשם רב האי גאון ואז כשיעמוד הוא רעב ללחם זה לחמו של תורה. וצמא למים היא התורה הנמשלה למים גם מה שאכל יקיא ר"ל גם חכמה זו לא יקום אצלו כמו שאירע לבן זומא במסכת חגיגה פרק אין דורשין. ונמצא רק מכל כי יהיה חסר לב לא ידע מאומה. אבל החכם אוכל לשובע נפשו הוא הצדיק אוכל לשובע נפשו וממלא רעבון של תורה מבשר ולחם ויין הוא המשנה והתלמוד והשמעתות. ואחר שמילא כריסו מהם יטעום מעט דבש ר"ל שלמד אח"כ החכמות הללו אבל דוקא מרב מובהק ובקי בחכמות הללו דאם פירושם בדעת הרמב"ם שהוא חכמת הפילוספיו' הלא כתבתי לעיל שאין ללמוד אותם כ"א ממלמד שיוכל להשיג אותן על אמיתתן. ואם פירושם שהוא סוד הקבלה הידוע לבעלי האמת גם בזה כתב בעל עיקרים מאמר ב' פ"ח אסור לעיין בספרי הקבלה אלא על פי הקבלה חכם מפי חכם ואז הוא שבע ודשן ר"ל ואז הוא בעל תורה גמור כמו שכתבתי לעיל בשם מדרשו של רשב"י וטוב לב משתה תמיד ע"ד דאיתא בב"ב וטוב לב משתה תמיד אלו בעלי תלמוד ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו זהו שיעור מה שרצינו בזה השער

השער השלישי במתי זמן הלימוד

הלילה היא זמן מוכן ללמוד תורה לפי שפנוי בה האדם יותר מעסקיו וע"כ אמר בפ"ג מאבות ר' חנינא בן חכינאי אמר הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו. ר"ל כי שעות הלילה והליכת הדרך יחידי הם לא יעצרוהו המון המונע מלהשתדל בתורת ה'. ואז כאשר באלו השעות המדורכות והמקום המוכן להתבודד יפנה אדם שכלו לבטל ולא ישתדל במה שראוי לו. הנה הוא אז מתחייב בנפשו והוא כי אז ישוב במקום סכנה כי הלילה והדרך אשר האדם הולך בה יחידי הם בחזקת סכנה והוא אז בהיותו יושב בטל הוא סבת כל הצרות הבאות עליו. לזה ראוי לו להשתדל במה שראוי לשכלו ולהסיר הדמיונות הבטילות מעליו ותחול אז ההשגחה האלהית עליו והזמן והמוכן יותר בכל הלילה היא באשמורת הבוקר לפיכך היה דוד קם בחצי הלילה לקרות בתורה כדאיתא בפסיקתא חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך ר' פנחס בשם ר"א בר מנחם אמר מה היה עושה היה נוטל נבל וכינור ונותן במראשותיו ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם וקורא בתורה והיו חברי ישראל שומעין את קולו ואומרין ומה אם דוד המלך עוסק בתורה אנחנו עאכו"כ נמצאו הברי ישראל עוסקים בתורה. אמר רבי לוי חלון היתה ע"ג מטתו של דוד. פתוחה לצפון והיה הכינור תלויה כנגדה והיתה רוח צפונית יוצאה בחצי הלילה ומנשבת בו והיה הכינור מנגן מאליו הה"ד והיה כנגן המנגן כמנגן אין כתיב כאן אלא כנגן המנגן הכינור מנגן מאליו והיו כל ישראל שומעי' אותו ואומדים ומה אם דוד מלך ישראל עוסק בתורה אנו עאכו"כ נמצאו כל ישראל עוסקים בתורה.