מטה משה רכו

ואח"כ למצוץ הדם כדי להחליש כח התאוה התלוי בכבד שכולו דם. גם פורעי' ונתגלה העטרה להורות כי בהתמעט כח החמדה התלוי בלב בהסרת הערלה ובהחליש כח התאוני התלי בכבד. אז תוכל להם הנשמה למושכם בעבותות האהבה לעבוד את בוראם ולהדבק בו. בכן מיד נתגלה העטרה שהיא כדמות יוד ונתמלא השם של שדי החתום בבשר ישראל. והוא ע"ד “מי“ “יעלה“ “לנו“ “השמימה“ שהיא ר"ת מי"לה וס"ת שם של ד'. להורות כי לא נוכל להשיג עבודת השם ולהתדבק בדרכיו. אם לא מי שנימול

ומכוון לזה אמר בספר הזוהר תאנא עבד קב"ה כתרין תתאין דלא קדישין לתתא. וכל אינון דלא אתגזרון אסתאבון בהון ורשימן בהון. מאי רשומ' דבהון דאחזי בהו שי"ן דלי"ת ולא יתיר. ובגין כן יסתאבון בהון ויתדבקון בהו. בתר דאיתגזרו נפקו מאילין ועאלו בגדפוהי דשכינתא. ואתגלייא בהו יו"ד רשומא קדישא את קיימא שלים ואתרשים בהו שד"י. ואשתלים בקיומ' שלים. ועל דא כתיב בהאי אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים שלים דעד השתא אתה חסר' ברשימ' דשי"ן ודלי"ת. גזר גרמך ותהוי שלים ברשימ' דשדי. אפשר שכוונתו דעבד הקב"ה כתרין תתאין אמר זה כנגד לב וכבד שבאדם. וכל מאן דלא נימול מסתאב בהון. כי הנשמה סרה למשמעתם. ורשומ' בהון אות שי"ן ודלי"ת ולא יותר: כי באשר ראשו של אדם ושתי זרועותיו זקופין למעלה. נראית כדמות שי"ן. וכאשר זרוע השמאל פשוט והימיני נח. נרא' כדמות דלי"ת. וכיון שנימול ועשה פריעה ונתגלה העטרה כדמות יו"ד. אז נתמלא השם של שדי ונכנס תחת כנפי השכינה. ולכן מכסין הערלה ודם המציצה בעפר. להורות כי ראוי להכניע אלו האברים כי כל הסר למשמעת בענייני גופניי כאשר בא מן העפר כן שב לעפר כמקרה בהמה כן יקרהו. אכן הסר למשמעת הנשמה תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולכן עושין פריעה ורגלין העטרה למלאות שם של שדי. להורות כי בהכניע אדם האברים הללו בעבור שהם באים מן העפר ושבים לעפר ושר אל משמעת הנשמה. אז הנשמה תשוב אל האלהים אשר נתנה והוא שם של שדי כדכתיב ונשמת שדי תבינם. ואף גם זאת לא הגיע האדם בזה אל תכלית השליחות אם לא בהתעסקו בתורת ה' תמימה כי היא המשלמת אותנו. כמו שכתב החכם הראב"ע בפ' משפטים על אלו שלשה אברים שהזכרתי וז"ל והנה יש אדם שנברא שתהיינ' לו אלו השלש הנזכרות חזקות. או כולן רפות. או זו חזקה וזו רפה או לא חזקה ולא רפה. והנה ב"א על כל זאת מינין משוני' והשם הנכבד נתן התורה לחזק ולהגביר ולהגדיל הנשמה העליונה ואז לא ימשול הגוף עליה כו' וכמו שהארכתי בשער א' מעמוד התורה

והוא המכוון לדוד המלך ע"ה באומרו תורת ה' כו' עדות ה' כו' פקודי ה' כו' מצות ה' כו' יראת ה' כו' משפטי ה' כו'. אמר זה כנגד ג' אברי' הללו איך התורה משלמת אותם להשיבם אל ה' ולהיישיר' בדרך הישר. ואמר תורת ה' משיבת נפש. ר"ל היא משיבה את הנפש התלוי בכבד להיות' סר למשמעת הנשמה לעבוד עבודת בורא'. ואח"כ ביאור דבריו במה היא משיבה את הנפש ואמר עדות ה' מחכימת פתי כי בה כבד תלוי תשוקת הערב לאכול ולשתות בכוונה ורצון מה שיערב לו בכוונה ורצון כבהמת השדה וחיתו יער ולא בבחירה. והתורה מחכימתו שלא יאכל רק לשובע נפשו לקיום גופו. ועוד כי הכבד היא בעלת הכעס כמו שאמרו בברכות פ' הרואה הכבד כועס וכתיב כעס בחיק כסילים ינוח. ועדות ה' היא מחכימת פתי שיסיר כעס מלבו. פקודי ה' ישרים משמחי לב אמר זה כנגד הלב אשר היא בעלת חמדת עושר וקנייני עולם כנזכר. וכל מי שהוא חומד דבר ואינו משיגו אזי כל ימיו בכעס ומכאובי' ובדאגה. ואף אם השיגו אז הוא חומד דבר יותר טוב ממנו. ונמצא כל ימיו בצער ופקודי ה' משמחי לב. וביאר אח"כ במה היא משמחו ואמר מצות ה' ברה מאירת עינים. ירצה כי שוריינא דעינ' בליבא תליא. ועין רואה והלב חומד. ומצת ה' ברה מאירת עינים שיראה כי אין טוב לאדם כ"א לשמח בחלקו ויראה טוב בעמלו ואז לא יחמוד ממון רעהו. ואמר יראת ה' כו' רצה בזה כי אלו השנים צריכי' תיקון להפכם מטבעם להיישירם לעבודת האל. אבל הנשמה היא בטבעה לעלות במעלות השכלית ותשוקת' אל בית אביה תמיד. לזה אמר יראת ה' טהורה. היא הנשמ' כאמרם ז"ל בברכות מה הנשמה טהורה עומדת לעד. ירצה היא עומדת לעד ביראת ה'. ושלא תאמר מאחר שהנשמה תשוקת' אל בית אביה תמיד וכל מגמתה ומחשבתה לעבוד עבודת בורא'. א"כ למה הקב"ה מענש הנשמה מאחר שהיא לא עשתה מאומה. ונראה ח"ו כעול במשפטו. לזה אמר משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. ר"נ משפטי ה' אמת כי צדקי יחדיו שדן הנשמ' והגוף יחדיו. כמו שהמשילו חז"ל בסומא וחיגר בפ' חלק. ואם לחשך אדם לומר מאחר שטעם מצות מילה היא להכנעת הגוף לנפש לעבוד עבודת האל הלא התורה הקדושה היא המשלמת אותנו. א"כ למה נימול ונצער גופינו מאחר שנ כל לבא אל התכלית באמצעית התורה. אף אתה אמור לו כשם שא"א לבא אל התכלית זולת התורה כן א"א זולת המילה ואפילו ללמוד סורה א"א זולת המילה כדכתיב והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם וכתבו קצת מפרשים והיתה בריתי בבשרכם זו ברית בשר. לברית עולם זו ברית הלשון. ירצה שלא יוכל אדם לבא לברית הל' שהוא לימוד התורה אם לא בברית הבשר שהיא ברית מילה. וכמו שהשיב אונקלוס הגר לדודו אדריינוס כשאמר לו היה לך ללמוד ולא למול. והשיב לו אין אפה יכול ללמוד תורה עד שתמול שנא' מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. למי שהוא מל כיעקב. לא עשה כן לכל גוי שכל הגוים ערלים זהו מה שרצינו לדבר בעניני מילה בזה הפרק הראשון

פרק שני בגודל שכרה

גרסינן במסכת בבא בתרא פ' המוכר את הספינה