מטה משה רכה

אל הטוב ואל הרע. שאז כשיחטא יהיה ראוי לעונש וכשלא יחטא יהיה ראוי לשכר. וזהו אומרו אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. והם העשרה חלקי נפשיי אשר הרשע מאבד אותם בחיים חיותו. כי רשעים בחייהם קרוים מתים והוא כי הרשע הלא הוא משתדל בעודו בחיים חיותו לעשות נחת רוח ליצרו הרע למלאות רצון חומרו הגוף הנגוף. וזה יהיה סבה להקרא מת בחייו מהחלק הנפשיי ואף כי אחרי מותו כי במות אדם רשע תאבד תקוה. לא אמר במות רשע אלא במות אדם רשע. לבאר כי הנמשך אחר תולדות האדמה והמשתקע בתאות הגופנית נקרא רשע. וע"כ במותו תאבד תקותו עמו כי לא היתה תקותו כי אם בעיני גופו לא בעניני נפשו. ומפני זה באבדן גופו תאבד תקותו ולא ראוי לאור באור החיים. נמצא שמאבד הרשע הכה השכלי בעוה"ז ובעוה"ב. אבל לא כן הצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. לא זו שמקיימין אותו בעוה"ז שיחיה חיי שעה. חלא אף אחרי מותו יחיה חיי עולם כי צדיקים במיתתם קרויים חיים כמבואר הרב' מזה במסכת ברכות פרק מי שמתו. לכן האדם הנברא מחומר וצורה צריך שיכניע יצרו הרע הכרוך בחומר. להיותו נכנע להנפש להיותה בהצמדם יחדיו יעבדו שכם אחד את עבודת בוראו. כמו שהזהיר שלמה בחכמתו ואמר ראה את מעשה אלהים כי פי יוכל לתקן את אשר עותו ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה אלהים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה

וכוונתו בשני הפסוקים האלה הוא שמעשה אלהים הנזכר פה הוא הנפש והנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד שמשפיע אותה הש"י באדם שהיא מעשה ידיו ית' ביחוד ע"ד ונשמות אני עשיתי. כי החומר הוא מעשה הטבע ע"י ב"א שהיא הטפה שמזריע הזכר והנקבה שמשם מתהוה החומר כנזכר. ובכן אמר שלמה ע"ה אל השלם אשר הזהירו שלא יטה אחר התענוג הגשמי ויבחר בחכמה שהיא שלימות השכל. והיא תחיה את בעליה בחיים הנצחיים כמדובר. ועל כן אמר ראה את מעשה האלהים. ירצה הסתכל היטב במעשה האלהים שהיא הנשמה והשתדל להשלימ'. והוא כאלו אמר הזהר והשמר שלא תניח עצמך להתפתות מהחומר. וביאר הטעם לזה והוא כי אחר שיתפתה האדם מהחומר ויטה אל התענוג ויעשה דבר רע. לא יוכל לתקנו עוד כי אע"פ שיעשה אח"כ כל טובות שבעולם הרע שכבר עשה א"א לתקנו בעצמו. כי עם היות שאפשר שיכופר לו בטובו ויעשה טובות הרבה. הנה הרע ההוא שהיה רע לא יוכל לתקנו לעולם. כמו שהחושך שעבר לא יהיה אור בשום זמן בעולם אף אחר שיאיר יום. רק נאמר שנעדר החשך ובא האור אך החשך לא יהיה אור יען הם הפכיים ולא ימצאו שניהם יחד. כן הרע לא יתוקן לעול' אף אחר שיעדר ונעבר. וז"א כי מי יוכל לתקן את אשר עוותו האדם הרוצה לתקנו. והוא טעם לשראוי שישתדל האדם להשמר מעשות הרע כי אחר שיעשה אותו הנה הוא עשוי. ואעפ"י שיוסר העוות ויעדר. לא יצדק בו שיתוקן רק שיעדר. וע"כ אמר שהעצה הנכונה בהנהגת השכל והצורה עם החומר הוא שביום שבת הנפש שהיא הטובה סתם ישתלם בה ויתענג בתענוג הנפשיי. וז"ל ביום טובה היה בטוב. ואמר שבהיותו ביום טובה יהיה תמיד זהיר לראות ביום רעה לנפש שאפש' שתבא עליו מפאת החומר יען החומר נוטה בטבע אל התענוג החמרי ואם יניחוהו מעט לעצמו ולא ישגיחו בו יטה האדם בטבעו אל המוחשות. וע"כ אמר וביום רעה ראה. ירצה בהיותך פועל הטוב ביום טובה ראה ביום רעה שאפשר שתבא עליך מפאת החומר. וביאר הטעם לזה והוא שאת זה לעומת זה עשה האלהים. ירצה שהאלהים עשה שיהיה האדם אפשרי אל הטוב ואל הרע זה לעומת זה מפאת בחירת האדם שבמה שעשה אותו בעל בחירה ורצון. עשה בו אח זה לעומת זה. ואמר שעשאו בעל בחירה ורצון בעבור שלא ימצא אחריו מאומה. ירצה שלא ימצא האדם אחריו ית' מאומה מתערומ' ותלונה כמו שפירשו המפרשים כי על כן רצה הוא ית' שיהיה הטוב והרע נמשך מאת האדם עצמו כדי שכל תלונתו תהיה על עצמו ולא עליו ית'

ובזה יתיישבו הפסוקים על נכון. אך א"א לשמוע לעצת החכם שלמה שלא יוכל להזהר ולהשמר שלא יניח עצמו להתפתות מהחומר. אם לא בהמול בשר ערלתו, כי האדם הזה אשר הוא העולם קטן נשען על שלשה עמודים. והם רוח לב כבד כי בם משכן הנשמה והרוח והנפש. כי הנשמה היא החכמ' ומושבה במוח הראש וממנה יצא כח כל ההרגשות ותנועת החפץ. והרוח בלב ובו חיי האדם והיא המבקשת שררה להתגבר על כל העומד כנגדה וממנה חמדת קנייני העולם להשתוקק אחר רדיפת העושר והכבוד כאומרם ז"ל העין רואה והלב חומד. והנפ' בכבד וככה כתיב כי הדם הוא הנפש וכבדא כולה דמא והיא המתאוה לאכול וככה כתיב כי תאוה נפשך. ותאות המשגל ממנה וסימן לדבר מל"ך במשפט יעמיד ארץ. מלך היינו “מוח “לב “כבד. אם הם במשפט שהם בשלום ובמישור יעמיד ארץ. והוא הגוף הנברא מארץ כי קיום האדם הוא עם החיבור הזה לעמוד יחדיו להשתמש זה עם זה לפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ולעבדו שכם אחד. כי הרוח והנפש התלוים בלב וכבד. נבראו לעבוד את הנשמה ולהיותם סרים למשמעת הנשמה. ושלשתן יחד לעבוד ליוצרם. ולא הפך הדבר שהנשמה סרה אל משמעות רוח ונפש עין הם נוטים בטבעם אל תאות הגשמיי. אך באשר המה שנים והנשמה אחת יחידה כגר בארץ. וטובים השנים מן האחד כ"א יפלו האחד יקים את חבירו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו. ולא תוכל הנשמה להתגבר ולהתאמץ עליהם למושכם בחבלי אהבת הבורא. כי כל אברי הגוף סרים אל משמעתם. וכשזה קם זה נופל. בכן חייב' החכמה האלהית שיהיה האד' ממעט חמדת לבבו באומרו ומלתם את ערלת לבבכם.