מטה משה ריט

בחיים חייתו. א"א לספר בשבחו שמתוך שמרבין לספר בשבחו יש שם שמזכירין גנותו. יש משנאה. ויש מקנאה. ולזה אמר שלמה ע"ה מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו. ואיתא נמי בפ' גט פשוט תני רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו. אבל לאחר מותו של אדם יכול לספר עד תכלית שבחו ויהיה לו לשם ולתהלה כי כלם כאחד עונים ואומרים ברוך יאמרו. ובזה הזהירו חכמים בחי שלא לספר בשבחו כדלעיל. אבל במת הזהירו בהיפוך שיש לספר בשבחו. ואפי' להוסיף מעט כדאיתא באבל רבתי אין מוסיפין בתחלה אבל מוסיפין על העיקר פי' אין מספידין בכבוד מי שאינו ראוי לכך בשעת ההספד. אבל אם היה ראוי בכבוד מועט מאריכין בכבוד ומוסיפין מקצת. וזהו שאמר שהע"ה ושבח אני המתים שכבר מתו מן החיים אשר חיים עדנה. כי במתים לא זו שיוכל לשבתם עד תכלית שבחם בלי מונע. אלא הוא אכי' מצוה לשבח' ואמר שהוא מקיים מצוה זו ומשבח המתים וזהו משבח אני את המתים וגו' מן החיים אשר חיים עדנה כי אנכי משבח את החיים שלא אוכל לשבחו עד תכלית שבחו ואדרבה שבחו הוא גנותו. וזה שמתעצל בהספד ולא רצה לספר בשבחו של מת כאלו הוא חי שאין מספרין בשבחו. נמצא במה שהוא לא רצה לספר בשבחו של קבור כאלו הוא חי. לכן ראוי הוא לקוברו חיים מדה כנגד מדה. ולפי זה מאי דקאמר תלמודא מדה כנגד מדה אתרוייהו קאי. וכשבני אדם מספידין על אדם כשר על פחד עצמם מספידים מאחר שתחלת הקללה על אדם כשר מה יעשו האחרים שהם מזומנים למקריים. כדגרסינן בפ' אלו מגלחין א"ל רב אשי לבר קפיזא ההוא יומא מאי אמרת. כלו' כי נח נפשיה דרב אשי אמר בארזי' נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר. לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי הרקק בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו גבים קטנים. א"ל בר אבין ח"ו דחכה ושלהבת אמינא בצדיקי. אלא מאי אמרו בכו לעובדים ולא לאבדה שהיא למנוחה ואנן לאנחה וזהו שאמר ירמיה אל תבכו למת ואל תנוד לו בכו בכו להולך כלומר אל תבכו למת שהיא האבדה הלא להולכים אחריו שהם האובדים כי המה לאנחה. אבל המת למנוחה. וזהו שמסיים בקרא כי לא ישוב עוד ר"ל לעוה"ז. וראה את ארץ מולדתו ר"ל הוא מקום מחצבה אשר ממנה נחצב והוא העולם הנשמות אשר שם ישובו כלם ויתענגו ברב טוב. והנה אומרו כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו כאלו אמר לא ישוב עוד לעוה"ז רק אל ארץ מולדתו ושבה אל בית אביה אשר משתוקקת אליו תמיד על כן כל בן דעת יאנח על כל אדם הבא עליו שום מקרה. וכ"ש על הפטירה שהיא רשת פרושה על כל אדם וההתחלה מקלקלת את השורה ויפחד על עצמו וישוב בתשובה

וזהו שארז"ל בפ' אלו מגלחין למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. ר"ל על דרך בקרובי אקדש ועל פני העם אכבד. כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא מתעלה ומתקלס. א"כ באלו כ"ש ברשעים. וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך. הרי מתוך מיתת הצדיקים ישימו על לב ויפחדו על עצמם ויהרהרו בתשובה ומתוך כך מתכפרת עון. אך עדיין קשה דהתם הפרה עצמה היא מכפרת וכאן ע"י מיתתו נתגלגל ונסתבב הדבר שבאים לידי ככרת עון. ועוד למה נסמכה לפרה אדומה ולא לשאר קרבנות שבפ' פנחס. ונראה לפרש כשם שיש מזבח למטה כך יש מזבח למעלה וכהן המקריב למטה הוא אהרן והמקריב למעלה הוא מיכאל. ושניהם רמוזים בחד קרא כי ה' “נראה “אליכם. “נראה הוא אותיות “אהרן. “אליכם הוא אותיות “מיכאל. ר"ל ע"י מיכאל ואהרן המקריבים. ה' נראה אליכם. ואיתא במדרש מיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על המזבח של מעלה. וע"ז תקנו ואשי ישראל ותפלתן. ופירושו אישי ישראל עצמן שנקרבים ע"י מיכאל גם תפלתן של ישראל הכל תקבל ברצון. כמ"ש הטור א"ח סי' ק"ך. הרי שכמו שבזמן שב"ה קיים היו הקרבנות לרצון לפני ה' לכפר על נפשותם. כך בזמן חורבנו הם נשמת הצדיקים לרצון לפני ה'. ולכן אע"פ שאין עתה עבודה מתפללין ואישי ישראל ותפלתן תקבל ברצון כנזכר. וצדיק מת כדי שיקריב נשמתו לפני ה' לרצון. ואז צדקו דבריהם מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת ולכן נסמכה לפרה אדומה מה פרה אדומה שמטמאת העוסקים ומטהרת הטמאים אף מיתת צדיקים הות עצמו הולך למיתה ומכפר לאחרים. וכמו שדרז"ל ד' דברים יצה"ר משיב עליהן וכתיב בהן חוקה אשת אח. כלאים. שעיר המשתלח. פרה אדומה. אשת אח דכתיב ערות אשת אחיך לא תגלה וכתיב בה ושמרתם את כל חקותי. ואם מת בלא בנים ולא נתן לה גט יבמה יבא עליה. כלאים דכתיב לא תלבש שעטנז וסדין בציצית של תכלת שהוא של צמר מותר. שעיר המשתלח דכתיב והמשלח השעיר לעזאזל יכבס בגדיו. הוא עצמו הולך למיתה ומכפר לאחרים. פרה אדומה דתנן כל העוסקים בפרה כו'. הרי שמדמה מיתת שעיר שהוא מככר ועצמו הולך למיתה כן בדמיון זה דמוהו מיתת צדיק שהולך למיתה ומכפר לאחרים אשר לזה מתפללין ואישי ישראל ותפלתן. וישובב אל עליון דברים להויתן. לוים לשירן וכהנים לעבודתן. וישראל אל נוה איתן. עינינו תראנה ירושלים גינת ביתן. וארמון על משפטו היכל ודביר על מכונתן. ובנות יהודה בשלוותן. וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם וכשנים בקדמותן. יעלו על רצון מזבחו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן. ויגונן עלינו בסוכת לויתן. וישיש עלינו כמשוש חתן: