מטה משה רטז

ואין לו לחכמה ערך יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. ואע"פ שמצוה עליו לרפאות שהרי כל מצות עשה המוטלת על כל ישראל אם נזדמנה לאחד ולא עשאה אלא בדמים אין מוציאין ממנו ולא מפקיעין ממנו חיובו שאין זה דומה לרבית שיוצא בדיינים התור' אמרה וחי אחיך עמך החזר לו מה שלקחת ממנו כדי שיחיה עמך. אבל זה שנתן לו החיים והשלום אינו מן הדין שיקפחו שכרו דאם לא כן נעלת דלת בפני חולים. רופא שאסור הנאתו על שמעון. וחלה שמעון אם אין מנהג המקום ליתן לרופא שכר יכול לרפאותו אפילו בידו ואפילו יש אחר שירפאנו. אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם לפי שאסור הנאתו על חבירו. לא יגהה ממנו מזורו. אם יכאב עליו כשרו. אם שכיר הוא בא בשכרו

חלק חמישי בהלוית המת וקבורתו והספדו

פרק ראשון כל עניני עסקי המת

הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו לכן אין עושין לו שום דבר שהוא מעניין עוסקי המת. ואין חוצבין לו קבר ואפי' אם היה גוסס בע"ש אין חוצבין כדי שאם ימות קודם שבת שיקבר בו ביום. וכתב הרוקח בשם רב יהודא החסיד דאין לקבור שום קבר אם אין נותנין את המת בתוכו מבעוד יום. כי כל קבר אשר יחצב וישאר פתוח עד למחר לא ילכו ימים מועטים שימות אדם מן בני העיר עכ"ל. וכן אסור לגרום למת שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו מכח שאו' שיש נוצות מקצת עופות שגורמין זה. וכן לא יזיזנו ממקומו. וכן אסור לשום מפתחות בית הכנסת תחת ראשו כדי שיפרד. אבל אם שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש. כגון יש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים. או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש. מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע

ב כתב הכלבו כתב הרב כיון שנטה אדם למות אין רשאי ליפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי וימות בעגמת נפש. מפני שהנפש משתוממת בשעה שהוא יוצאת מן הגוף. ועוד שמא יקשו איבריו ויבא לידי גנות ע"כ. ומצוה לעמוד על האדם בשע' יציאת נשמה שנא' ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו'. וכתב בספר חסידים מי שיושב לפני חולה בשעה שנוטה למות ואין שם אדם אחר שידע בענין המת לעיין עליו מתי תצא נפשו ויפשוט אבריו ויעצים עיניו ויעסוק בו והגיע זמן תפלה אל יצא משם להתפלל

ג כתב הכלבו מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת. וטעם המנהג לסימן שידעו הכל שיש בו מקרה מות ולא יהיה מודיע בפה ויהיה מוציא דבה. וי"א כי הטעם לפי שמלאך המות מפיל במים טפת סם המות. וטעם הראשון כתבוהו התו' בפרק אלו מגלחין. ולפי הטעם הזה אם אין שופך אותן אין חשש לשתותן. אבל יש לחוש לטעם השני ואין לשתותן אלא על הארץ ישפכנו כמו שכתב התשב"ץ פעם אחת נפטר מת אחד בבית אחד ושתה אחד מן המים שהיו בבית בשעת פטירת המת וכשראה החכם גער בו שלא לשתות בשעת פטירת המת ולאח' שעה קלה יצאה נשמתו של אותו ששתה. ושאלו לחכם מה ראית' שגערת' בו. אמר אני ראיתי את המלאך המות ששפשף את סכינו במים שהיו באותו הבית לאחר פטירת המת עכ"ל. בסימן תמ"ד כתב עוד למנהג זה שכשמתה מרים הנביאה פסק הבאר דכתיב ולא היו מים לעדה שבזכותה היה הבאר הולך ואנו מרמזין לזה שהוא גדול ובדין הוא שיפסקו המים בשבילו

ד כתב עוד התשב"ץ מדרש מה שמטהרין המת לפי שכשהנשמה יוצא מן הגוף רואה פני השכינה ומחמת פחד פולטת זרע ומטמא את הגוף. והספר חסידים כתב כל עומת שבא כן ילך כשנולד רוחצים אותו. וכשמת רוחצים אותו. וכתב הרוקח בשם רבינו יהודה החסיד דכשמטהרין את המת אין מהפכין את הדף שטהרוהו עליו כי יש סכנה שמא ימות אחד בתוך ג' ימים. וכתב עוד כשמוציאין המת מן הבית יש ליזהר שלא יצא אדם ראשון

ה כשהמת קבור אז ילקטו עשבים ויאמרו יציצו ויפרחו מעיר כעשב השדה. ויש לוקחין וזורקין עפר ואומר זכור כי עפר אנחנו מה שנוהגין לתלוש העשבים כתב הרוקח והתשב"ץ נרמז מהאי קרא יציצו ויפרחו מעיר כעשב השדה. שיהו מציצין המתים כמו עשב בתחיית המתים ולפי שנמשלו לעשב תולשים העשב. ומה שמשליכים אחוריהם ולא לפניהם שראיתי במדרש שהנשמה מלווה את הגוף של מת עד הקבר ואינה רשאי לחזור לאחור' עד שיתנו לה הקהל רשות וזריקה לאחורה הוא סימן לרשות כמו תלכי למנוחייכי. וכתב עוד מה שנוטלין ידיה' כשבאין מן המת לקוברו זהו סימן שלא מת בעון הקהל. כלומר ידינו לא היו במיתת האיש הזה. כדאמרי' גבי עגלה ערופה ורחצו ידיהם ואמרו ידינו לא שפכו ועינינו לא ראו כפר לעמך ישראל. והטור י"ד כתב ונהגו לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר ולרחוץ ידיהם במים. והם אומרים שהן רומזים ליצירת אדם כענין שאמרו בהגדה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס ומן העפר. למה מים ועפר שתחילת' מן המים וסופה לעפר. לפיכך נבדקת במים ועפר אם טהורה היא כברייתא ואם לאו חוזרה לעפר. וכן המים ועפר אלו רמז ליצירה ולמיתה. והעשב רמז לתחיית המתים כענין שנא' ויציצו מעיר כעשב הארץ וכן כת' הרמב"ן בתורת האדם. וכתב עוד על מה שנהגו לקנח בעפר ולתלוש עשב ולרחוץ ידיהם מפי אחד מרבותי שמעתי קבלה בידו שהוא רמז לטהרת הטומאה לומר טומאה זו אינה נטהרת אלא כבעין ג' דברים הללו מים ואפר פרה ואזוב זה טעם יפה עכ"ל. ואע"ג